בשעת מבחן גורלית בשדה, מוציא יהונתן אל הפועל את תוכנית הסתרים שנועדה לאותת לדוד על כוונותיו האמיתיות של המלך שאול, תוך שימוש באימון קשתות תמים כסיפור כיסוי. יהונתן פוקד על נערו לרוץ ולמצוא את החצים שהוא מוֹרֶה – כלומר, יורה ומשליך [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציגים זוויות שונות להבנת הפעולה המדויקת של יריית החץ ולמשמעות המילה לְהַעֲבִרֽוֹ. הגישה המרכזית מסבירה את המונח כפשוטו הפיזי: יהונתן ירה את החץ בעוצמה רבה כדי שיעוף באוויר ויחלוף על פני הנער הרץ, אל מעבר למטרה שנקבעה מראש, היא אבן האזל [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. יש מי שמוסיף כי הנער החל לרוץ כבר לאחר החץ הראשון, ובעודו רץ ירה יהונתן חץ נוסף שעקף אותו [מצודת דוד]. ירייה רחוקה זו נעשתה במכוון, כדי שיהונתן יוכל לצעוק לעבר הנער את מילות הקוד המוסכמות – "הלא החצי ממך והלאה" ו"מהרה חושה" – ובכך לאותת לדוד המסתתר כי סכנה מרחפת על ראשו [מלבי"ם, צאינה וראינה].
עם זאת, קיימת קריאה פסיכולוגית ועמוקה יותר למילה לְהַעֲבִרֽוֹ. מכיוון שבסופו של דבר דוד ויהונתן נפגשו פנים אל פנים, עולה השאלה מדוע היה צורך ביריית החצים מלכתחילה. התשובה היא שהחץ נורה כדי "להעביר" ולהסיר כל חשד מליבו של הנער. יהונתן רצה לבסס את מצג השווא של אימון קשתות שגרתי, כדי שהנער לא ינחש את התכלית האמיתית והסודית של בואם לשדה [אברבנאל].
ההתרחשות המהירה בשטח משקפת את סערת הרגשות והמתח של יהונתן. על פי התכנון המקורי, יהונתן אמור היה לירות שלושה חצים, אך מתוך דחיפות, חום לב ורצון עז להזהיר את דוד ללא עיכוב, הוא שינה את דעתו, הסתפק ביריית חץ אחד ושלח את הנער לרוץ מיד [אלשיך]. יהונתן הפעיל את סימן החצים משום שחשש שמא עוברי אורח יופיעו לפתע בשדה וימנעו פגישה ישירה בינו לבין דוד. רק לאחר שווידא כי השטח ריק לחלוטין מאדם, מיהר לשלוח את הנער בחזרה לעיר עם החצים, מה שאפשר לשני החברים לצאת ממקום מחבואם, להיפגש פנים אל פנים ולהיפרד בבכי גדול [רד"ק, אברבנאל, צאינה וראינה].