ההבנה כי אפילו נוכחותו של שמואל הנביא בניות אינה מספקת הגנה מפני רדיפתו העיקשת של שאול, מובילה את דוד למנוסה נואשת אל חברו הקרוב ביותר.
וַיִּבְרַח דָּוִד מתרחש בדיוק בזמן ששאול היה שקוע בהתנבאותו. דוד מנצל את שעת הכושר שבה שאול מנוטרל מפעולה, ובורח משם [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. הוא מבין כי המקום אינו בטוח עוד עבורו, שכן שאול אינו נרתע מלחפשו בשום מצב [ביאור שטיינזלץ]. המילה הכתובה בפסוק כמנוות נקראת במסורת הקריאה כמִנָּיוֹת [מנחת שי].
דוד בוחר להגיע אל יהונתן מתוך ביטחון מוחלט באהבתו ובאמונתו של חברו [אברבנאל]. בפנייתו הכואבת, דוד מחלק את שאלתו לשני סוגים של פגיעות אפשריות: כאשר הוא שואל מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֹנִי, הוא מתכוון לעוונות כלליים שעשה בינו לבין עצמו או שלא בפני שאול. לעומת זאת, כשהוא מוסיף וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ, הוא מתייחס לחטאים ישירים כלפי המלך, אפילו הקלים ביותר, או לפגיעה בענייני המלכות [מלבי"ם, חומת אנך].
זעקתו של דוד, כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי, מציפה את המציאות הממשית שבה שאול כבר ניסה להמיתו מספר פעמים, למשל על ידי הטלת החנית, שליחת שומרים לביתו והמרדף אחריו. מציאות זו עומדת בניגוד מוחלט לתפיסתו של יהונתן, שנוטה לפרש את ניסיונות הפגיעה של אביו לא כתוכנית מחושבת ורצון אמיתי להריגת דוד, אלא כהתקפים זמניים של חולי ורוח רעה המבעתת אותו [אברבנאל, אלשיך].