רגע הפרידה בין יהונתן לדוד מקבע את נאמנותם העמוקה, ומבטיח כי המרחק הפיזי לא ינתק את הקשר ביניהם. רוב הפרשנים מסכימים כי וְהַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ מתייחס לברית שכרתו שני הרעים יחד. יהונתן מבקש מדוד כי גם אם ייאלץ לברוח ולהתרחק, עליו לזכור תמיד את דברי הברית הזו [מצודת דוד]. יתרה מכך, במצב של בריחה וסכנה, דוד אינו צריך להסתכן רק כדי להתראות שוב עם יהונתן, שכן הברית ביניהם כבר שרירה וקיימת [מלבי"ם].
מאחר שבמעמד החשאי אין נוכחות של עדים בשר ודם, מצהיר יהונתן הִנֵּה ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ – ה' עצמו הוא שמעיד על ההסכם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ומטרת עדותו היא לקיים את הברית הזו עַד עוֹלָם [רד"ק].
הצהרה חגיגית זו נועדה גם להרגיע חשש סמוי של דוד. דוד עלול היה לדאוג שמא שאול המלך ישביע את יהונתן לגלות היכן הוא מסתתר, וכך ייאלץ יהונתן לבחור בין מצוות כיבוד אביו לבין נאמנותו לחברו. בהזכרת שם ה', יהונתן מבהיר לדוד כי אין לו כל סיבה לדאגה: האיסור לרצוח או לסייע לרצח דוחה את מצוות כיבוד אב. כשם שאסור לבן להישמע לאביו אם זה מצווה עליו לחלל שבת, כך יהונתן לא יישמע לשאול כאשר הדבר עלול להוביל למותו של דוד [אהבת יהונתן].