תארו לעצמכם עולם שבו ה׳ כמעט ולא מדבר עם בני האדם, עולם של שקט מוחלט. בתקופה שבה חי שמואל במשכן שילה, זה בדיוק מה שקרה. שמואל היה ילד צעיר שגדל במשכן ועבד שם בחריצות. כשהכתוב אומר וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת ה' לִפְנֵי עֵלִי, הכוונה היא ששמואל שימש כעוזר האישי של עלי הכהן. הוא היה כל כך רגיל לקום ולעזור לעלי בכל פעם שקרא לו, שזה מסביר למה בהמשך, כששמואל ישמע קול קורא לו בשנתו, הוא יחשוב מיד שזה עלי ולא יבין שזה קולו של ה׳.
באותם ימים העם לא היה מוכן מבחינה רוחנית לשמוע נבואות, ולכן הכתוב מספר כי וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר. המילה יָקָר לא מתארת כאן משהו שעולה הרבה כסף, אלא דבר נדיר מאוד שקשה למצוא. בגלל שהנבואה הייתה כל כך נדירה, הכתוב מוסיף כי אֵין חָזוֹן נִפְרָץ. המילה חָזוֹן פירושה נבואה, והמילה נִפְרָץ מתארת משהו שמוכר ונפוץ בכל מקום. כלומר, הנבואה הייתה חסומה ולא התגלתה לכולם.
אבל מתוך השקט הזה צמח דבר נפלא. אפשר לדמיין את השפע של ה׳ כמו נהר גדול של מים שחסום על ידי סכר כבד. המים רק מחפשים פרצה קטנה כדי לעבור ולזרום. שמואל הנער היה טהור ומוכן, והוא היה כמו הפתח הקטן והראשון שדרכו נבואת ה׳ פרצה פתאום בחזרה אל העולם.