הנבואה מגיעה לשיאה תוך שימוש בדימוי חקלאי, הממחיש את גורל העמים ואת אופן העברת המסר האלוהי. המילה מְדֻשָׁתִי נגזרת מפעולת הדישה [מצודת ציון, שד"ל], והביטוי וּבֶן־גָּרְנִי משמש ככפל לשון פיוטי המתאר את התבואה המונחת ונידושה בגורן [רד"ק, מצודת דוד].
הפרשנים נחלקו לגבי זהות הדובר ומשמעות הדימוי בחלקו הראשון של הפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדובר הוא ה' (או מלאך מטעמו), והדימוי מכוון למפלתה של בבל. בבל עתידה להירמס ולהיכתש על ידי צבאות מדי ופרס עד שתהפוך לשממה, ממש כשם שהתבואה נחבטת בגורן [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. פעולת הדישה מסמלת בהקשר זה הרג רב וחורבן המוני שיונחת על האומה [מלבי"ם].
מנגד, יש המפרשים כי הדימוי החקלאי מכוון דווקא לעם ישראל. לפי תפיסה זו, ישראל הם תבואת הקודש של ה', שעוברת תהליך של זיקוק ותיקון בדרך הישרה [רש"י], או שהם הבר הנקי והטהור שנותר לאחר תהליך הדישה האלים [אבן עזרא].
גישה שלישית לוקחת את הדימוי למחוזות מלאכת הנבואה. לפי פירוש זה, הנביא הוא הדובר, והוא מתאר את המסר הנבואי עצמו: התבואה והגורן הם משל לדברים שזיקק והכין כדי להציגם בפני העם [שד"ל]. יש אף המקשרים זאת לנבואות חורבן קודמות על בבל שכבר הושמעו בעבר, ועתה הנביא רק מזכיר אותן כרקע לאירועים החדשים [מלבי"ם].
בסופו של הפסוק, במילים אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מֵאֵת ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִגַּדְתִּי לָכֶם, הנביא מתאר את עצמו כצופה המדווח מרחוק על ההתרחשויות [ביאור שטיינזלץ], ומצהיר כי העביר לעם את דבר ה' בדיוק כפי ששמע אותו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. אזכורו הספציפי של ה' כ"אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" נועד להדגיש כי הפורענות הקשה שבאה על בבל מתרחשת, בסופו של דבר, למענו ובעבורו של עם ישראל [רד"ק].