ישעיהו, פרק כ״א, פסוק ז׳

דמותו של צופה הניצב על משמרתו מתוך דריכות וציפייה מתוחה עומדת במרכז החיזיון הנבואי, כשהוא סורק את האופק בחיפוש אחר תנועת צבאות או בשורות גורליות.

תחילה, הראייה קולטת את המתרחש מרחוק. הצופה מבחין ברֶכֶב, מונח הכולל בתוכו כל בהמה המשמשת לרכיבה [שד"ל]. הוא רואה צֶמֶד, כלומר זוג [מצודת ציון], של פָּרָשִׁים הרוכבים על סוסים, וכן רוכבים על חמורים וגמלים.
בקרב הפרשנים ישנן שתי גישות מרכזיות להבנת המראה הזה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתיאור של המון צבאי רב ומגוון. הצופה נדרש להשגיח על כל תנועה שגרתית של רכבים ובהמות, שכן סכנת האויב מוחשית וכל רוכב עשוי להיות סייר או חלוץ של צבא מתקרב, המעיד על נוכחותם של סוגי לוחמים רבים [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, יש המפרשים את המראה באופן סמלי או היסטורי ממוקד הקשור לנפילת בבל. הרוכבים על החמור והגמל מהווים סמל לאימפריות של פרס ומדי [רש"י]. פירוש נוסף רואה בכך תיאור של אירוע נקודתי: שני שרים שברחו מבבל בחיפזון בלילה שבו הרגו את מלך בבל. הם נמלטו על חמור וגמל שאותם מצאו באותו הרגע, ולא על סוסים. לפי גישה זו, הצופה, שהמתין זמן רב למראה דרמטי של מפלת בבל, נותר מופתע כשהוא מגלה שהבשורה הגדולה מגיעה דווקא דרך שני בורחים מבוהלים [מלבי"ם].

לאחר מראה העיניים, עובר המוקד אל חוש השמיעה, שכן תחילה העין רואה ורק לאחר מכן האוזן שומעת את הקולות המתקרבים [שד"ל]. המילים וְהִקְשִׁיב קֶשֶׁב מתארות דריכות עמוקה. המילה קֶשֶׁב משמעותה קול [שד"ל], והצופה מאמץ את אוזניו כדי לקלוט את קול פרסותיהם וצעדיהם של הרוכבים הרחוקים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הצירוף רַב קָשֶׁב מלמד על עוצמת הקול; ככל שהרוכבים מתקרבים, כך הקול הולך ומתחזק [שד"ל], עד שהוא נשמע כהמון סואן וכרעש אדיר של חילות גדולים [רש"י, מצודת דוד]. מטרת ההקשבה המאומצת הזו אינה רק לזהות את עצם ההתקרבות, אלא לנסות ולדלות את הבשורה הגורלית שנישאת בפיהם של הרוכבים הבאים [אבן עזרא, מלבי"ם].