הפסוק מתאר תגובה גופנית ונפשית קשה לאסון מתקרב, המתבטאת בכאבים פסיכוסומטיים עזים הנובעים מחרדה גדולה [ביאור שטיינזלץ]. המילים עַל כֵּן מצביעות על כך שזעזוע זה נובע מגודל הצרה [מצודת דוד], ומתייחסות לקריאה הקודמת לעילם לעלות ולתקוף [אבן עזרא].
בקרב הפרשנים קיימת מחלוקת מרכזית לגבי זהות הדובר בפסוק. הגישה המרכזית על דרך הפשט היא שהנביא מדבר מגרונם של אנשי בבל או בשם מלכם בלשאצר, ונושא את קינתם כאילו בבל עצמה היא זו שמתאוננת [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, גישה אחרת גורסת כי הדובר הוא הנביא עצמו, שמתוך רחמנותו משתתף בצערם של אנשי בבל ונאנח על הפורענות שבאה על האומות [רש"י בשם מדרש אגדה]. [שד"ל] תומך בגישה זו וטוען כי המילים עַל כֵּן אינן מאפשרות את הפירוש שבבל היא הדוברת.
התגובה לאסון מתוארת דרך כמה ביטויים ציוריים של סבל:
מָלְאוּ מָתְנַי חַלְחָלָה – תחושה של רעדה ורתת [מצודת ציון].
צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה – כאבים עזים וחבלים [רש"י, מצודת ציון], האוחזים באדם ממש כפי שכאבים תוקפים אישה בלידתה [מצודת דוד]. חז"ל אף דרשו זאת על דרך המבנה הפיזיולוגי, והשוו את צירי היולדת לצירים ודלתות של בית [רש"י].
נַעֲוֵיתִי (שהאות עי"ן בה מנוקדת בחטף פתח [מנחת שי]) – מילה המבטאת מחלה של עווית גופנית, עיקום וכיפוף [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. [המלבי"ם] מעמיק ומוסיף כי השורש ע.ו.ה אינו מתאר רק התעקמות פיזית, אלא מעיד על בלבול, טירוף הדעת וקריסה מוחלטת של כוחות הגוף והנפש.
בסיום הפסוק, בביטויים מִשְּׁמֹעַ ו־מֵרְאוֹת, נחלקו המפרשים בהבנת הקשר בין החושים לחרדה. דעה אחת מסבירה כי הגוף מתעוות מעצם שמיעת השמועה על הפורענות, ועל אחת כמה וכמה שהאדם נבהל כאשר הוא רואה בעיניו את פלאי האבדון [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, [שד"ל] ו־[אבן עזרא] מפרשים כי מדובר בשיתוק חושים מוחלט מרוב פחד: האדם מתעוות באופן שאינו מסוגל לשמוע עוד, ונבהל עד כדי כך שאינו מסוגל לראות.