הנביא נתון בציפייה דרוכה ומתמשכת לחזון נבואי מאת ה' אודות מפלת בבל. הוא מתאר את ההמתנה הממושכת מבעד לעיניו של שומר חומות מסור, שאינו עוזב את עמדתו יומם ולילה, וממתין בדריכות לבאות.
הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת הקריאה אַרְיֵה. גישה אחת גורסת כי המילה חסרה את אות היחס כ', והכוונה היא שהנביא או הצופה זועק בקול אדיר וחזק כאריה, מתוך עוצמת החזון או מתוך תסכול על ההמתנה הממושכת [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. גישה שונה מציעה כי המילה "אריה" שימשה כקריאת אזהרה שגורה; כשם שרועים היו צועקים "אריה" כדי להזעיק עזרה מפני חיה רעה, כך הצופה קורא במילה זו כדי להתריע על בואו של צבא אויב [שד"ל]. מנגד, יש המפרשים כי האריה הוא משל לאויב עצמו, והצופה מכריז כי צבאות מדי ופרס מתקרבים כשהם מדומים לאריה טורף המחפש את טרפו [מצודת דוד, רד"ק].
בהמשך הפסוק, הנביא פונה אל ה' ומעיד על התמדתו. הוא מתאר את עצמו כאדם שאינו זז ממשמרתו, הממתין ללא הרף לחזון שיבשר על חורבן בבל כגמול על הרעה שעשו לישראל [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא].
הפסוק מבחין בין השמירה ביום לשמירה בלילה באמצעות דיוק במילים:
מִצְפֶּה: הר גבוה ותלול או עמדה המיועדת להשקפה למרחוק בשעות היום [מצודת ציון, מלבי"ם באור המילות].
מִשְׁמַרְתִּי: עמדת שמירה על החומה המיועדת בעיקר לשעות הלילה [מלבי"ם באור המילות].
הבדל נוסף ניכר בפעלים המתארים את השמירה: ביום הנביא רק עֹמֵד, מצב המציין עמידה רגילה. אולם בלילה הוא נִצָּב, פועל המבטא התייצבות חזקה ודרוכה יותר, שכן בחשכת הלילה נדרש השומר לאמץ את כוחותיו ולהיות מוכן ודרוך מול פני סכנה [מלבי"ם באור המילות].