קולות של חרדה, ציפייה ואי ודאות בוקעים מתוך החשיכה, ומבטאים את תחושתם של אלו המחפשים מענה בעתות משבר. במרכז החיזיון ניצב שומר הלילה, שאליו מופנות שאלות דחופות על הסכנות האורבות בחסות האפלה.
הפרשנים נחלקו באשר לזהותה של דּוּמָה ולרקע ההיסטורי של הנבואה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באחד משבטי ישמעאל שישבו באזור חצי האי ערב, והנבואה מזהירה אותם מפני אויב ומחריב שעתיד לבוא עליהם מכיוון שעיר [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המזהים את דומה עם אדום, שכן שעיר הוא מקום מושבו של עשו. לפי כיוון זה, הנבואה מתארת את מפלת אדום, אשר יצאה למלחמה מחוץ לגבולותיה בגלל יועצי מרמה, והותירה את ארצה חשופה לפלישת אויבים ששדדו אותה ביום ובלילה [מלבי"ם]. גישה שלישית מפרשת את הפסוק באופן סמלי על גלות אדום הנוכחית. השם דומה מבטא את מצבם של ישראל בגלות, שהם דוממים ושותקים משום שאינם יודעים מתי יגיע קץ הגלות, או לחלופין, מלשון תוחלת ותקווה שקטה לה' [אברבנאל].
המילים אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר מתפרשות במספר אופנים. יש המסבירים כי זהו הנביא המעיד על קול הנבואה או קריאת האזהרה המגיעה אליו מאזור הדרום [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אחרים רואים בכך תיאור של מרגל המגיע משעיר כדי לחקור את הארץ [אבן עזרא], או את השומר עצמו המדווח על הקריאות המופנות אליו [מלבי"ם]. במישור הסמלי, ה' הוא הדובר, המעיד כי הנביא או המלאך קורא אליו מתוך עול השעבוד של מלכות שעיר [רש"י].
קריאת החרדה שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל משקפת את פחדם של התושבים. בעת סכנה, בני העיר מתעוררים משנתם מבועתים, סובבים בחומות ושואלים את השומרים האם האויב כבר הגיע בחסות הלילה. כפילות השאלה נובעת מתוך פאניקה ובהלה [מצודת דוד, רד"ק], או מתוך רצון לוודא שהשומרים אינם ישנים [אבן עזרא]. פירוש שונה מציג את השאלה כלעג של בני המקום כלפי הנביא; הם מכנים אותו "שומר" המנבא רק שחורות ורעות, ושואלים אותו בציניות אילו מאורעות קשים עתידים להתרחש עליהם [שד"ל].
על פי הגישה הסמלית העוסקת בגלות, השאלה מופנית אל ה', שהוא שומר ישראל. העם זועק ושואל כמה זמן כבר חלף מתוך הלילה החשוך של הגלות, ועוד כמה זמן נותר לסבול עד שיגיע האור [רש"י, אברבנאל].
מבחינה לשונית, האות מ"ם במילה מִּלַּיְלָה משמעותה ממאורעות הלילה [שד"ל]. בנוסף, הפרשנים שמים לב להשמטת האות ה"א במילה מִּלֵּיל המופיעה בסוף הפסוק. יש המסבירים כי זוהי צורת סמיכות [רד"ק, אבן עזרא], אך יש הרואים בכך ביטוי להעצמת החשיכה; בעוד שהאות ה"א הנקבית מחלישה את כוחה של המילה, השמטתה מעידה על עוצמתו של הלילה ועל האופל המוחלט של המאורעות המתרחשים בו [מלבי"ם].