נבואה זו חורצת את גורלם של בני קדר, וגוזרת כליה והתמעטות על כוחם הצבאי. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילה וּשְׁאָר (שארית) מעידה על כך שרוב העם יאבד במלחמה, ורק מעטים ישרדו [אבן עזרא, רש"י].
הצירוף מִסְפַּר קֶשֶׁת גִּבּוֹרֵי בְנֵי קֵדָר מתייחס ללוחמים שהם רַבָּיִם מיומנים בקשת, מיומנות שאותה ירשו מישמעאל אביהם [רש"י]. מבחינה תחבירית, יש לקרוא את הפסוק כאילו נכתב "ומספר שאר בני קדר גבורי קשת", שכן המילה "קשת" מתייחסת ללוחמים עצמם ולא לכלי הנשק, אחרת היה נכתב "קשתות" ברבים [שד"ל]. אגב כך, במסורות הכתיב של ספרים קדמונים המילה גִּבּוֹרֵי נכתבת בכתיב מלא עם האות וי"ו [מנחת שי].
באשר לגורלם של אותם ניצולים, הפסוק קובע כי הם יִמְעָטוּ. פועל זה נכתב בלשון רבים משום שהוא מתייחס לאנשים עצמם [שד"ל]. אותם רובי קשת שיצליחו לברוח יהיו מתי מעט, ומספרם ילך ויתמעט בהתמדה [רד"ק, מצודת דוד]. אף אם האויב ישאיר בכוונה חלק מהגיבורים בחיים כדי לגייסם לצבאו שלו, גם הם עתידים להתמעט ולאבד [מלבי"ם].
הסיבה לגזירה זו מופיעה בסוף הפסוק: כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל דִּבֵּר. ה', אשר חורץ את גורלות כל העמים [ביאור שטיינזלץ], גזר זאת ובידו לקיים את דברו [מצודת דוד]. אזכורו של ה' דווקא כ"אלוהי ישראל" אינו מקרי; הגזירה באה כעונש על כך שבני קדר הרעו לישראל. כאשר מלך אשור הגלה את ישראל, בני קדר הצטרפו לכוחותיו או שפגעו בגולים החלשים שעברו דרך ארצם, ועל כך הם באים כעת על עונשם [רד"ק, מלבי"ם].