נבואת תוכחה קשה וציורית מופנית כלפי ירושלים הנמצאת תחת איום ומצור. הנביא צופה במחזה משונה ומתמיה, שבו תושבי העיר כולם עוזבים את עמדותיהם הטבעיות ונוהרים אל גגות הבתים, ומעורר שאלות נוקבות על אופיים, על תגובתם לסכנה ועל מצבם הרוחני.
הנבואה נפתחת בכותרת מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן. רוב הפרשנים מסכימים כי זהו כינוי סמלי לירושלים, שהייתה המקור והמרכז לנבואות ולחזיונות רבים שניבאו בה החוזים. אף על פי שירושלים יושבת על הר, היא מכונה כאן "גיא" (עמק) כדי לבטא את השפלתה ואת נפילתה ממדרגתה הרמה אל מצב שפל בעקבות חטאי תושביה [מצודת דוד, רד"ק]. באשר לרקע ההיסטורי של החיזיון, יש הסבורים כי הנבואה נאמרה בימי המלך חזקיהו בעת מסע סנחריב [שד"ל], בעוד אחרים רואים בה נבואה על חורבן העיר העתידי בידי נבוכדנצר מלך בבל [מלבי"ם, אברבנאל].
הנביא פונה אל העיר בתמיהה: מַה לָּךְ אֵפוֹא, כלומר, מה קרה לך עתה [מצודת ציון, רד"ק], או לחלופין, מה נותר מגבורתך ומחריצותך במצב הנוכחי [אברבנאל]. המילה כֻּלָּךְ מנוקדת בקמץ ומשמעותה פשוטה – "כולכם" [מנחת שי, מצודת ציון], והיא מדגישה את התופעה ההמונית והגורפת: כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת.
הפרשנים מציגים מגוון רחב של גישות המסבירות את פשר העלייה ההמונית לגגות בעת צרה:
הגישה המעשית והצבאית רואה בכך תגובה טבעית למצור. התושבים עלו לגגות ולמגדלים כדי להשקיף מרחוק על גודל צבא האויב המתקרב [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא], או כדי להתבצר ולהילחם כלפי מטה מנקודת יתרון [רש"י, רד"ק].
לעומת זאת, גישה פסיכולוגית מזהה במעשה זה פחדנות ורפיון ידיים. במקום לצאת כגיבורים ולהילחם באומץ בשערי העיר, אפילו הלוחמים נסו להתחבא בעליות הבתים מאימת האויב, כדרך החלשים [מלבי"ם, שד"ל, אברבנאל].
גישה הפוכה לחלוטין מפרשת את העלייה לגגות כאות לאדישות, הדחקה והוללות. תושבי העיר, שהיו רגילים לחיי שמחה, סירבו להאמין לנבואות החורבן. במקום לשוב בתשובה אל ה', הם עלו אל הגגות המרווחים כדי לערוך בהם משתאות, מתוך תפיסת עולם אטומה של "אכול ושתו כי מחר נמות" [שד"ל, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך].
מבחינה רוחנית, יש המפרשים שהעלייה לגגות נועדה לשם עבודה זרה, כדי להקטיר קטורת לצבא השמיים [אבן עזרא]. מעבר לפשט, חז"ל במדרש דרשו את הפסוק על גסות רוחם של התושבים, וכן על פרחי הכהונה הצעירים, שעם נפילת העיר עלו לגג בית המקדש כדי להחזיר את מפתחות העזרה לידיו של ה', מאחר שלא זכו להמשיך להיות שומריו [רש"י, אברבנאל].