בימים קשים שבהם סכנה גדולה מרחפת על ירושלים וסופה של הממלכה נראה קרוב מתמיד, פונה ה׳ אל העם בקריאה נואשת [ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה וַיִּקְרָא מתייחסת לנבואות האזהרה שנמסרו על ידי הנביאים עוד בטרם התרחשה הפורענות. מטרת הקריאה האלוהית הייתה לעורר את העם להביע צער עמוק ולשוב בתשובה שלמה, בתקווה שה׳ ינחם על הרעה ויבטל את הגזירה [רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד, אבן עזרא]. לצד זאת, יש המפרשים כי הקריאה היא למעשה כינוי לגזירת החורבן עצמה [אבן עזרא], או קריאה של ה׳ אל הבכי והמספד עצמם שיבואו אל העיר [שד"ל].
הפסוק מפרט שורת פעולות אבלות שנדרשו מהעם: לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק. המילה וּלְקָרְחָה מתארת מנהג אבלות קדום שבו אדם תולש את שערותיו מרוב צער עד שנותרת קרחת בראשו [מצודת ציון, מצודת דוד]. אולם, למרבה הטרגדיה, אף על פי שהעם ראה את השבר המתקרב והוזהר מפניו, הם בחרו להתעלם מקריאת הנביאים ולא שבו אל ה', אלא הגיבו באדישות ושקעו בששון ובשמחה [רד"ק, מלבי"ם, שד"ל].
רובד פרשני נוסף וייחודי מעניק מבט רוחני עמוק על שעת החורבן. על פי גישה זו, המילה וַיִּקְרָא רומזת לחיבור ולזיווג עליון. דווקא ביום ההוא, שהיה מיועד לבכי ולמספד, התרחש ייחוד קדוש בשמיים – כפי שבא לידי ביטוי בכרובים שנמצאו חבוקים ומחוברים זה לזה כשנכנסו האויבים לבית המקדש. חיבור נשגב זה בשעת החורבן נועד לטעת בישראל תקווה ולהעניק להם את החוסן הרוחני הנדרש כדי לשרוד ולא לאבד את דרכם בגלות הקשה [חומת אנך].