הנביא פונה בפסוק זה ישירות אל העיר ירושלים ומתאר את רגעי האימה של צבא האויב הצר עליה. המילים וַיְהִי מִבְחַר עֲמָקַיִךְ מָלְאוּ רָכֶב מתארות כיצד העמקים המובחרים שסביב העיר התמלאו לפתע ברכבי המלחמה של האויב [מצודת דוד, שטיינזלץ, אבן עזרא]. הסיבה להתאספות האויב דווקא שם היא טופוגרפית, שכן רכבי מלחמה אינם יכולים לנוע באזור ההררי של ירושלים, אלא רק בעמקים [רד"ק]. לפי תרגום יונתן, המילה אינה מתייחסת לעמקים גיאוגרפיים אלא למחנות הצבא של האויב [רד"ק]. תיאור זה נועד להדגיש את השאננות של תושבי ירושלים, שלא שמו לב לסכנה ולא התכוננו למלחמה עד לרגע שבו ראו את עמקיהם מלאים ברכב ואת הפרשים מתקרבים לשערים [מלבי"ם].
החלק השני של הפסוק, וְהַפָּרָשִׁים שֹׁת שָׁתוּ הַשָּׁעְרָה, מתמקד בהתקפה על שערי העיר. צירוף המילים שֹׁת שָׁתוּ משמעותו שימה והנחה [מצודת ציון, שד"ל], והפרשנים מציעים מספר כיוונים להבנת פעולת הפרשים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפרשים שמו את פניהם וכיוונו את עצמם אל עבר שערי העיר כדי להתכונן לקרב [מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ]. גישה אחרת מסבירה כי מדובר בהטלת מצור ממשי על השערים [רש"י], פעולה הכוללת הצבת כלי משחית, מגדלי מצור וסוללות עפר כדי להבקיע את חומות העיר [אבן עזרא, רד"ק]. פירושים נוספים מציעים כי משמעות הביטוי היא לחימה בפועל בשערים, או מינוי של שרי צבא מטעם האויב שישלטו על פתחי העיר [רד"ק].