תושבי ירושלים עורכים הכנות צבאיות ומעשיות קדחתניות כדי לבצר את העיר לקראת מצור, אך עושים זאת מתוך הסתמכות על פעולות חומריות בלבד, מבלי לשוב אל ה' [שד"ל].
הביטוי בְּקִיעֵי עִיר דָּוִד מתייחס לסדקים ולפרצות שהתרבו בחומות ציון, אשר יצרו נקודת תורפה ביטחונית והפכו את העיר לנוחה לכיבוש [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. יש המפרשים כי מדובר בפרצות שהאויב עתיד לעשות בחומה באמצעות סוללות מצור [אברבנאל].
כדי להתמודד עם סכנה זו, פעלו התושבים סביב מאגרי המים של העיר. בְּרֵכָה היא מקווה מים מלאכותי, מעין חריץ הבנוי מאבנים ומטויח בסיד, שנועד לאסוף לתוכו מי גשמים [רד"ק, מצודת ציון, אברבנאל]. היא נקראת הַתַּחְתּוֹנָה משום שהייתה ממוקמת בסמוך לחומה [מצודת דוד], או כדי להבדילה מבריכה עליונה שהייתה קיימת באזור [אברבנאל].
באשר למטרה שלשמה בוצעה הפעולה המתוארת במילים וַתְּקַבְּצוּ אֶת מֵי הַבְּרֵכָה, קיימות מספר גישות בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית גורסת כי המים המפוזרים קובצו אל הבריכה כדי שישמשו להכנת טיט וחומר, שבעזרתם יוכלו הבנאים לאטום ולבנות מחדש את פרצות החומה [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].
גישה נוספת מסבירה כי המים לא נועדו לבנייה, אלא הוכנסו אל תוך העיר פנימה כדי למנוע מן האויב הצר על העיר למצוא מקורות מים מחוצה לה, בדומה לפעולתו של המלך חזקיהו שסתם את מעיינות הגיחון [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. פירוש אחר מציע כי המים נותבו לחפירה סביב העיר, במטרה ליצור סביבה מעין חומת מים המגינה מפני האויב [אבן עזרא, אברבנאל].
מנגד, קיימת פרשנות ייחודית המבינה את פעולת הקיבוץ באופן שונה לחלוטין. לפי גישה זו, לא המים הם שנאספו, אלא העם עצמו הוא שקובץ והתכנס באזור הבריכה התחתונה, שכן מקום זה היה סמוך לפרצות החומה והיווה נקודת תורפה שדרשה הגנה צבאית מוגברת [רש"י].