הכרזה אלוהית חמורה נועלת את נבואת התוכחה, ובה שבועה על עונש בלתי הפיך שילווה את החוטאים עד יומם האחרון, ואף מעבר לו. מוקד הפסוק הוא בחומרתו החריגה של החטא, שאינו מותיר פתח לסליחה רגילה.
המילים וְנִגְלָה בְאׇזְנָי מפרטות את אופן שמיעת הדברים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאלוהים הוא הדובר, והכוונה היא שדברי העם ומעשיהם נגלו ונשמעו באוזניו. לפי פירוש זה, חסרה בפסוק המילה "אני", ויש לקרוא זאת כאילו נכתב "נגלה באוזניי אני ה' צבאות" [אבן עזרא, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הסבורים כי הדובר הוא הנביא עצמו, המעיד כי גזירת ה' נגלתה ונשמעה באוזניו שלו [אבן עזרא, רד"ק בשם התרגום].
באשר לשבועה אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם, הפרשנים עומדים על טיבו של אותו עוון קשה. יש המזהים אותו כאטימות ואדישות [ביאור שטיינזלץ], או כחוסר אמונה מוחלט בישועת ה' מפני סנחריב. העם הניח שלא תהיה לו תקומה, ובמקום לפנות לאלוהים, שקע בייאוש [שד"ל]. חומרה זו מקבילה לעוון חילול ה', שעליו אמרו חכמים כי אין בכוחם של תשובה, יום הכיפורים או ייסורים לכפר עליו, אלא רק המיתה עצמה [רד"ק, חומת אנך]. לכן, אלוהים נשבע בשמו הגדול כי החטא לא יסולח להם בגלות או באמצעים רגילים [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק].
עונש זה יימשך עַד תְּמֻתוּן. רוב הפרשנים מסבירים זאת כפשוטו: החוטאים ימותו בחרב ביד האויב הצר עליהם, ורק מיתה זו תכפר על עוונם [אבן עזרא, מצודת דוד, רד"ק]. גישה שונה לחלוטין מציגה את הדברים לא כעונש של מיתה קרובה, אלא כהבטחה שהחטא יישמר להם לעד. לפי תפיסה זו, העם ציפה למות במהירות ביד האויב, אך הנביא מבהיר להם שהם לא ימותו מיד משום שירושלים לא תיפול, ובכל זאת עוונם לא יכופר לעולם [שד"ל].
רובד נוסף ורוחני יותר עולה מתוך התרגום, המפרש את המילה תמותון כ"מיתה שנייה" בעולם הבא. כלומר, העונש אינו מסתכם במוות הפיזי, אלא במיתת הנפש ואובדן חיי הנצח [רש"י, רד"ק, חומת אנך]. המילה תמותון מתפרשת גם מלשון "לעד", המצביעה על עונש תמידי [מלבי"ם]. פרשנות ייחודית נוספת למושג המיתה השנייה מציעה כי החוטאים יבואו בגלגול נשמות, וימותו פעם נוספת בגלגולם החדש כדי לתקן את חטאם [חומת אנך].