הנביא מציג ניגוד חריף בין עברה המפואר והתוסס של העיר לבין שקיעתה הפסיבית והטרגית. תמונת המצב משקפת כרך עצום שקרס אל תוך עצמו, תחת שיפול בגבורה בשדה המערכה.
חלקה הראשון של הנבואה מתאר את העיר בימי תפארתה. המילה תְּשֻׁאוֹת מתארת שאון, רעש והמולה, ובאופן ספציפי את קולו של המון רב המאכלס את המקום. הביטוי עִיר הוֹמִיָּה ממשיך רעיון זה ומדגיש את ההמולה התמידית של אוכלוסייה גדולה. הצירוף קִרְיָה עַלִּיזָה מתייחס לכרך מבוצר – שכן המילה קִרְיָה מציינת עיר המוקפת חומה, בניגוד לעיר פרזות פתוחה – שהיה מלא בשמחה, בעושר ובעוצמה שלטונית. תיאור משולש זה נועד להדגיש כי עיר כה רועשת, מרובת אוכלוסין ומבוצרת, הייתה אמורה להיות מלאה באנשים חזקים המוכנים לצאת לקרב [מלבי"ם].
אולם, חלקה השני של הנבואה מציג את השבר: חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְלֵי חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה. מול העוצמה שהופגנה בעבר, תמה הנביא כיצד נפלו תושבי העיר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאנשי העיר כלל לא יצאו להילחם באויביהם. תחת זאת, הם הסתגרו בתוך החומות ומתו ברעב בעת המצור. מוות זה נתפס כקשה ומייסר הרבה יותר מאשר מוות מהיר בחרב [רש"י, מצודת דוד].
מעבר לכך, ישנה הבחנה מדויקת בין סוגי המתים המוזכרים: מֵתֵי מִלְחָמָה הם החיילים הנופלים בשדה המערכה, ואילו חַלְלֵי חֶרֶב הם אלו הנהרגים מחרב האויב בתוך העיר לאחר שנכבשה. תושבי העיר לא זכו לאף אחד מאלה, שכן הם גוועו ברעב מבלי להילחם כלל [מלבי"ם].
מול הגישה המרכזית הרואה ברעב את סיבת המוות, קיימות גישות נוספות לאופן שבו מצאו התושבים את מותם ללא קרב. יש המפרשים כי התושבים נלכדו בשבי כשהם מבוהלים ולא מסוגלים להילחם [אבן עזרא], או שמתו מתוך פחד וחרדה עצומה [שד"ל]. מנגד, קיימת זווית שונה לחלוטין המפרשת כי הנביא מתאר את שגרת העיר בעבר, ורומז שהפגיעות בנפש בתוך העיר לא נגרמו ממלחמה חיצונית, אלא מתוך הוללות, השתכרות ואורח חיים פרוע של התושבים עצמם [ביאור שטיינזלץ].