יצא לכם פעם לעמוד באמצע מקום עמוס באנשים, כמו שוק גדול או רחוב ראשי, ולשמוע את כל הרעש וההמולה מסביב? פעם, העיר שעליה הנביא מדבר הייתה בדיוק כזאת. הוא קורא לה תְּשֻׁאוֹת, כי היה בה רעש חזק של המון אנשים, והיא הייתה עִיר הוֹמִיָּה שמלאה בתושבים רבים. היא גם הייתה קִרְיָה עַלִּיזָה, כלומר עיר מוקפת בחומה חזקה, שהייתה מלאה בשמחה, בעושר ובעוצמה. עיר כל כך גדולה וחזקה הייתה אמורה להיות מלאה בגיבורים אמיצים שמוכנים להגן עליה.
אבל אז קרה משהו עצוב ומוזר, והנביא מתפלא איך יכול להיות שתושבי העיר החזקה הזו נפלו כך. הוא אומר עליהם: חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְלֵי חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה. התושבים לא היו מֵתֵי מִלְחָמָה, כלומר חיילים שיצאו להילחם באומץ בשדה הקרב, והם גם לא היו חַלְלֵי חֶרֶב, אנשים שנפגעו מנשק של האויב. במקום לצאת ולהגן על עצמם, אנשי העיר בחרו להסתגר ולנעול את עצמם בתוך החומות. בזמן שהאויבים חסמו את העיר מבחוץ, לאנשים בפנים פשוט נגמר האוכל והם סבלו מרעב קשה. הנביא מראה לנו את ההבדל העצוב שבין העבר השמח והרועש של העיר, לבין הסוף הכואב של התושבים שלא נלחמו כלל.