הדימוי המרכזי שזור לאורך הכתוב ומדמה את המנהיג ליתד חזקה התקועה היטב בקיר. כשם שעל יתד תולים חפצים שונים, כך המנהיג נושא על כתפיו את משא העם, וכל סביבתו הקרובה והרחוקה נשענת עליו, מוצאת בו משענת וזוכה לכבוד בזכות מעמדו הרם.
הפרשנים מסכימים כי המילים וְתָלוּ עָלָיו כֹּל כְּבוֹד בֵּית אָבִיו ממשיכות את משל היתד, ומשמעותן שכל בני משפחתו והעם יהיו סמוכים עליו ויתכבדו בו. עם זאת, מתוך המקורות עולה מחלוקת לשונית מעניינת. בעוד שרוב הפרשנים מבינים כי האנשים עצמם יישענו עליו כפי שדבר נתלה על יתד, גישה אחרת גורסת כי הפועל יוצא, כלומר האנשים לא יתלו את עצמם, אלא יתלו על המנהיג את כל הכלים והצרכים שלהם [שד"ל].
המילים הַצֶּאֱצָאִים וְהַצְּפִעוֹת מתארות את ההמונים הנשענים עליו. רוב הפרשנים מסבירים שמדובר בבנים ובבנות, או בבנים ובני הבנים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא, שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, מקור שתי המילים הוא בשורש המבטא יציאה, כלומר ולדות היוצאים ממעי אמם [רש"י, מצודת ציון, שד"ל, מלבי"ם], כאשר יש הסבורים שהצפיעות הם קטנים וצעירים יותר מהצאצאים [מלבי"ם].
המשך התיאור, כֹּל כְּלֵי הַקָּטָן, משתמש שוב בדימוי הכלים התלויים. הכוונה היא שאפילו האנשים הפשוטים, הצעירים והקטנים ביותר במשפחה יתפארו בו וייסמכו עליו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ]. גישה משלימה מציעה כי עצם התלייה על היתד המכובדת הופכת כל כלי קטן ופשוט לאובייקט חשוב ונכבד [שד"ל].
הפסוק מפרט את סוגי הכלים, מִכְּלֵי הָאַגָּנוֹת וְעַד כׇּל כְּלֵי הַנְּבָלִים, כדי להדגיש שדבר לא יישאר מחוץ לרשותו וסמכותו [אבן עזרא]. הפרשנים נחלקו לשני אפיקי הבנה מרכזיים בחלק זה. הגישה הראשונה מפרשת את הכלים כפשוטם. הָאַגָּנוֹת הם ספלים או מזרקים שעשויים לעיתים מכסף וזהב, ואילו הַנְּבָלִים הם כלי חרס פשוטים לנוזלים או כלי נגינה. הניגוד בא ללמד שגם המכובדים וגם הפשוטים יזכו לכבוד דרכו [מצודת ציון, רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ]. הגישה השנייה מעניקה לכלים משמעות הקשורה למשרתי בית המקדש. לפי פירוש זה, הָאַגָּנוֹת מסמלים את הכהנים המשרתים בכלי שרת ומזרקי דם, ואילו הַנְּבָלִים מסמלים את הלויים האוחזים בכלי השיר והנגינה. משמעות הדבר היא שגם ההנהגה הרוחנית, הכהנים והלויים, תתלה את כבודה במנהיג זה ותישען עליו לחלוטין [רש"י, רד"ק, מלבי"ם].