בשעת מצור ומשבר מתרחש היפוך תפקידים טרגי, שבו מנהיגי העם נוטשים את המערכה ומותירים את ההמון חסר אונים מול פני האויב. המילים כָּל קְצִינַיִךְ מתייחסות לשרי הצבא ולמנהיגים [מצודת ציון, שטיינזלץ], אשר נָדְדוּ יַחַד וברחו מן העיר. פרשנים רבים מזהים אירוע זה מבחינה היסטורית עם בריחתם הלילית של המלך צדקיהו ושריו מירושלים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. מציאות זו ממחישה שבר גדול, שכן השרים שאמורים לנהל את המלחמה נסים על נפשם, ומשאירים את פשוטי העם לעמוד לבדם על חייהם [מלבי"ם].
לגבי המילים מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ, קיימת מחלוקת מעניינת בין הפרשנים. הגישה המרכזית רואה בכך תיאור של לכידה פיזית: השרים שברחו נרדפו, הושגו ונאסרו באזיקים על ידי קשתות האויב [רד"ק, מלבי"ם]. לגישה זו מתווסף תיאור של השגחה פרטית, לפיו ה' זימן צבי שרץ מעל מערת המסתור של צדקיהו ושריו; קשתי האויב שרדפו אחרי הצבי הגיעו לפתח המערה, וכך גילו את הבורחים ואסרו אותם [מצודת דוד]. דעה נוספת גורסת כי מעוצם הפחד ממראה קשתות האויב, השרים הסגירו את עצמם ונאסרו [אבן עזרא].
מנגד, יש המפרשים את הביטוי באופן מטפורי, כשיתוק וכליאה. לפי גישה זו, אימת החצים של קשתי האויב היא ש"אסרה" את השרים והכריחה אותם להסתגר בתוך העיר [רש"י]. יש אף שדוחים את האפשרות שהם נאסרו פיזית על ידי הקשתים, הן מסיבות לשוניות והן משום היסטורית סנחריב כלל לא ירה חצים על ירושלים. לכן, הפירוש הוא שידיהם היו "אסורות" כמשל לעצלותם וחוסר מסוגלותם לצאת למלחמה [שד"ל], או שהיו כבולים מרוב פחד עד שלא היו מסוגלים לירות בקשתות שלהם עצמם [שטיינזלץ].
בנוגע להמשך, כָּל נִמְצָאַיִךְ אֻסְּרוּ יַחְדָּו, רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בהמון העם שנשאר בעיר, אשר נתפס ונכבל בשלשלאות [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ]. אולם, פירוש ייחודי מציע כי השורש "אסר" בהקשר של מלחמה אינו מתאר כבילה פיזית, אלא כפייה לצאת לקרב. מאחר שהקצינים ברחו, ההמון שנמצא בעיר נאלץ להתאחד בשוויון מלא ולכפות על עצמו להילחם על חייו מתוך חוסר ברירה [מלבי"ם].
לבסוף, המילים מֵרָחוֹק בָּרָחוּ מצביעות על גורלם של הבורחים. יש המפרשים כי גם אותם אנשים שחשבו להימלט והצליחו לברוח למרחק, התגלו בסופו של דבר על ידי האויב ונאסרו [מצודת דוד, רד"ק]. אחרים מסבירים כי רוב העם כבר ברח הרחק קודם לכן [רש"י], או שזהו תיאור החוזר אל שרי הצבא שעזבו את המערכה ונסו למרחוק [שטיינזלץ].