במקום להגיב לסכנה הקרבה בחזרה בתשובה ובאבל כפי שהיה מצופה, תגובת העם למציאות הקשה הפוכה לחלוטין ומתאפיינת בהפקרות. בעוד שכביכול ה׳ שרוי באבל על החורבן הקרב, העם בוחר לשקוע בהנאות חומריות של שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מבחינים בין המושגים, ומסבירים כי שִׂמְחָה מבטאת את התחושה הפנימית שבלב, בעוד ששָׂשׂוֹן מתייחס לביטויים החיצוניים של אותה שמחה, כגון ריקודים ומשתאות [מלבי"ם].
הנביא מצטט את אמירותיהם של בני העם [אבן עזרא], אשר שוחטים בהמות ואוכלים בשר מתוך זלזול. השימוש של הנביא במילה הָרֹג בהקשר של בקר, ולא במונח הרגיל של שחיטה, בא להדגיש את אופן עשייתם, שנעשתה מתוך ביזיון [מצודת ציון], או כדי לציין את עצם נטילת הנפש [אבן עזרא].
באשר למניע העומד מאחורי הקריאה אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת, קיימות שתי גישות עיקריות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה רואה בכך תגובה פסיכולוגית של ייאוש. כאשר ההמון ניצב מול צרה גדולה שאין ממנה מנוס, כגון מוות קרוב ביד האויב או סכנת מגפה, הנטייה הטבעית היא להתמכר להנאות הגוף המיידיות מתוך תפיסה של "אם לא עכשיו אימתי" [מלבי"ם, מצודת דוד, שד"ל]. לפי גישה זו, התנהגותם אינה נובעת רק מחוסר פחד, אלא מהווה לעג מפורש לדברי ה׳ וחילול שמו [רד"ק]. לעומת זאת, גישה שניה מציעה מניע תיאולוגי עמוק יותר. בעקבות דברי הנביאים שהודיעו לעם כי לא יהיה להם חלק לעולם הבא, הם החליטו מתוך התרסה למצות את ההנאות בעולם הזה, בחייהם הנוכחיים [רש"י].
מבחינת מסורת הכתיב של הפסוק, יש לשים לב להבדל באיות: המילה אָכֹל במופע הראשון שלה נכתבת חסר, ללא האות וי"ו, ואילו במופע השני, אָכוֹל, היא נכתבת מלא עם וי"ו [מנחת שי].