הנביא מפנה מילים חריפות ונוקבות כלפי שבנא, פקיד בכיר בחצר המלך, אשר מנצל את מעמדו מתוך גאווה עצומה. בעודו רוקם מזימות בגידה, הוא טורח להנציח את עצמו באמצעות אחוזת קבר מפוארת, כהצהרה על שלטונו הנצחי. הנביא קורע את מסכת הצביעות מעל פניו, ושם ללעג את ביטחונו המופרז בכך שיישאר בתפקידו לעד.
תחילה פונה אליו הנביא בשאלה כפולה: מַה לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה. המילה פֹה משמעותה כאן [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששבנא כלל לא היה יליד ירושלים, אלא גר או תושב זר שבא להתגורר בה וזכה למעמד רם. לכן, הנביא מוכיח אותו ושואל: איזו נחלת אבות או רכוש קדמון יש לך כאן (מַה לְּךָ), ואיזו משפחה או קרובים שיוכלו לעזור לך יש לך בעיר הזאת (וּמִי לְךָ), שבעטיים אתה מרשה לעצמך לנהוג באדנות כזו? [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל, אבן עזרא]. שאלות אלו מתחדדות לאור בגידתו של שבנא, אשר תכנן להסגיר את העיר ואת המלך חזקיהו לידי מלך אשור. הנביא תמה כיצד אדם חסר שורשים בעיר מעז לקחת על עצמו את החוצפה למסור אותה לאויב [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, יש הסבורים כי השאלה אינה נובעת מזרותו של שבנא, שהרי בפועל היו לו עושר וכבוד רב בירושלים. לפי תפיסה זו, הנביא מדבר אליו בלעג נוכח העתיד: מה אתה חושב שיישאר לך כאן מכל כבודך וממשפחתך לאחר שה׳ יוריד אותך מגדולתך? [שד"ל].
הנביא ממשיך ומתאר את מעשיו של שבנא: כִּי חָצַבְתָּ לְּךָ פֹה קָבֶר. הפועל חָצַבְתָּ מתאר חפירה באבנים [מצודת ציון], והכוונה היא לקבר ממש ולא לארמון [אבן עזרא]. הפרשנים מסכימים כי חציבת הקבר לא נועדה רק לצורך קבורה, אלא היוותה אקט סמלי של שררה. שבנא מדמיין כי יישאר בתפקידו הרם עד יום מותו וייקבר בירושלים כאחד מחשובי העיר [מצודת דוד, אבן עזרא, אברבנאל]. יתרה מזאת, אף על פי שאינו המלך, בעצם הכנת הקבר המפואר הוא מצהיר כי על פיו יישק דבר [ביאור שטיינזלץ]. יש אף המפרשים כי שבנא ניסה להטעות את העם ולהציג עצמו כאדם ירא שמים הזוכר תמיד את יום המיתה, אך הנביא חושף שמעשיו נובעים מגאווה עיוורת [חומת אנך].
תיאור הקבר ממשיך במילים חֹצְבִי מָרוֹם קִבְרוֹ חֹקְקִי בַסֶּלַע מִשְׁכָּן לוֹ. המילה מָרוֹם מציינת מקום רם וגבוה [מצודת ציון]. האות יו"ד הנוספת במילים חֹצְבִי ו-חֹקְקִי אינה משנה את המשמעות, אלא היא תוספת סגנונית כדרך צחות הלשון [רש"י, רד"ק]. מבחינה מילולית, הפועל חוצב מתייחס לחציבה בסלע המחובר להר, בעוד הפועל חוקק מתייחס לחקיקה באבן תלושה [מלבי"ם].
הפרשנים נחלקו לגבי מהותו של אותו קבר מרומם. גישה אחת, הנשענת על דברי חז"ל, גורסת כי שבנא העז פנים וחצב לעצמו קבר בתוך קברי בית דוד, כדי להיקבר בין המלכים. על כך זועם הנביא ושואל איזו זכות ירושה יש לו בקברים אלו, ומבהיר לו כי הוא מבקש למשול תחת בית דוד [רש"י, רד"ק, חומת אנך, מלבי"ם]. לעומת זאת, יש השוללים מכל וכל את האפשרות שאדם מהעם, בכיר ככל שיהיה, יעז ויצליח להיקבר בקברי המלכים. לפי גישה זו, שבנא פשוט נהג כמנהג העשירים והשרים באותה תקופה, אשר נהגו להכין לעצמם ולמשפחותיהם מערות קבורה גדולות ומפוארות החצובות בסלע [שד"ל].
מעבר למשמעות הפיזית, חציבת הקבר בסלע מהווה מטאפורה פוליטית ואישית. שבנא מדמה את עצמו לאדם היושב במבצר גבוה וחקוק בסלע איתן. הוא בטוח שמעמדו בלתי מעורער, ששום סכנה לא תפגע בו, ושאיש לא יוכל להורידו משררתו. ביטחון מופרז זה הוא שגרם לו לא לפחד למרוד במלכו ולתכנן בגידה. אולם, הנביא מבהיר לו כי מחשבותיו הן הבל, ושבקרוב ה׳ יטלטל אותו וישליך אותו הרחק מירושלים [מצודת דוד, אברבנאל].