נבואת הזעם מציגה את מפלתו הדרמטית של אדם רם מעלה, שגאוותו וביטחונו מומרים בגלות אלימה וחסרת מנוח. יציבותו המדומה מתרסקת, וחלומות הכבוד שלו הופכים לחרפה פומבית.
המילים צָנוֹף יִצְנָפְךָ צְנֵפָה נגזרות מהמילה מצנפת, והפרשנים מציגים להן מספר רבדים. הגישה הראשונה מסבירה כי האויבים והמציקים יקיפו אותו מכל עבר, ממש כשם שהמצנפת מקיפה את הראש [רש"י, מצודת דוד]. גישה שנייה מתארת פעולה פיזית של צרור וגלגול: ה' יארוז אותו יחד עם כל רכושו ובני ביתו, ויגלגל את גופו עד שייראה ככדור [אבן עזרא, אברבנאל, מלבי"ם]. גישה שלישית רואה בכך תיאור של תנופה – סיבוב והנפה באוויר שוב ושוב, כדי לצבור כוח לקראת השלכתו למרחק [רד"ק, שד"ל].
הוא יושלך כַּדּוּר, כלומר כמו חפץ עגול שילדים משחקים בו וזורקים אותו מיד ליד [רש"י, מלבי"ם]. רוב הפרשנים מציינים כי חסרה כאן כ"ף הדמיון, וכוונת המילה היא "כמו כדור" [מצודת ציון, רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם]. הוא ייזרק אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדָיִם. במישור הסמלי, מדובר במרחב פתוח ונטול חומות או מעצורים, כך שהכדור המושלך ימשיך להתגלגל ללא מנוחה וללא נקודת עצירה [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. במישור הגיאוגרפי, יש המזהים ארץ זו עם בבל [אבן עזרא], עם האימפריה האשורית [ביאור שטיינזלץ], או עם מקום ספציפי בשם כסיפיא [רש"י].
העונש ממשיך בקביעה שָׁמָּה תָמוּת. בניגוד לתוכניותיו היהירות למות בירושלים ולהיקבר בכבוד בקברי בית דוד שאותם חצב לעצמו מראש, הוא ימצא את מותו בגלות המרוחקת [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].
סופו של הפסוק, וְשָׁמָּה מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ קְלוֹן בֵּית אֲדֹנֶיךָ, זוכה למספר פירושים מרתקים השופכים אור על מהות עונשו:
גישה אחת מתמקדת ביחסיות של הכבוד. המרכבות שהוא יזכה לרכוב עליהן בגלות ייחשבו בעיניו לכבוד גדול שם, אך למעשה, לו היה רוכב עליהן בעברו כשר נכבד במולדתו, הדבר היה נחשב לו לחרפה ולקלון [רד"ק, מצודת דוד].
גישה אחרת מפרשת שהאיש עצמו, על כל שררתו ומרכבותיו, הוא הבושה של אדוניו. הוא מהווה קלון לבית המלך שגידל ורומם אדם רשע ובוגדני כמותו [מלבי"ם, אבן עזרא, שד"ל].
גישה שלישית, הנשענת על מדרשי חז"ל, מזהה את "אדוניך" דווקא עם סנחריב מלך אשור, שאליו ניסה האיש לערוק ולכרות ברית [חומת אנך]. על פי פירוש זה, הציפייה שלו לזכות במרכבות של כבוד מאת מלך אשור התהפכה באכזריות: כאשר חייליו נטשו אותו, סנחריב זעם עליו, נקב את עקביו, קשר אותו לזנבות סוסיו וגרר אותו למוות על קוצים. כך, אותן מרכבות שקיווה שיהיו לו לכבוד, הפכו לכלי המשחית שהביא עליו את קלונו ומותו [רד"ק, אברבנאל].