מול פני האסון והחורבן, נשמעת זעקת שבר עמוקה של סירוב מוחלט לקבל כל נחמה. רוב הפרשנים מסכימים כי זהו קולו של הנביא הפונה אל סביבתו ואל המנחמים [רד"ק, אבן עזרא, שד"ל]. לעומתם, גישה מדרשית רואה במילים אלו את קולו של ה' הפונה אל מלאכי השרת [רש"י, חומת אנך].
הדובר מבקש שְׁעוּ מִנִּי, כלומר הרפו, פנו, סורו וחדלו ממני [רש"י, מצודות, רד"ק, אבן עזרא, שטיינזלץ]. הוא מצהיר כי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי, ביטוי שזכה למספר פירושים. יש המסבירים כי הדובר יבכה במרירות וימרר את נפשו שלו [רד"ק, שד"ל]. בדרך כלל הבכי נועד לשכך את סערת הנפש ולהביא הקלה, אך כאן עוצמת המפלה כה גדולה עד שהבכי עצמו רק מוסיף מרירות וכאב [מלבי"ם]. גישה אחרת מפרשת שהדובר ימרר את לבם של השומעים מרוב בכיו [אבן עזרא, מצודת דוד].
הבקשה אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי משמעה אל תפצירו, אל תדחקו ואל תלחצו עליי לקבל נחמה [מצודות, רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ]. כפל הבקשות בסגנונות שונים אופייני לדרך הקינה [רד"ק, מצודת דוד], ונובע מכך שהשֹׁד, כלומר האסון, העושק וההרס שבא על בַּת עַמִּי - כנסת ישראל, הוא פשוט גדול ורב מכדי שאפשר יהיה להתנחם עליו [מצודות, רד"ק, שטיינזלץ, מלבי"ם].
לצד פשט הכתובים, קיימות תובנות ייחודיות באשר למטרת הבכי. יש הסבורים כי הנביא יודע שהשבר לא באמת יתרחש כעת, אך הוא מעמיד פני מתאבל כדי לזעזע את בני עמו. הוא רואה כיצד הם מרפים את ידיהם מן המלחמה מתוך ייאוש ואומרים "אכול ושתה כי מחר נמות", ולכן הוא ממחיש להם כיצד עצלותם וחוסר ביטחונם בה' עלולים להביא אסון שראוי לקונן עליו במר נפש [שד"ל]. מן העבר השני, על פי הגישה שה' הוא הדובר אל המלאכים, יש לבכי האלוהי תפקיד של הצלה: עצם האבל והבכי מעוררים את מידת הרחמים, כך שגם אם ירושלים והמקדש ייחרבו, תישאר פליטה לעם ישראל [חומת אנך].