קרה לכם פעם שהייתם כל כך עצובים, שרק רציתם להיות לבד ולא רציתם שאף אחד ינסה לעודד אתכם? כך בדיוק מרגיש הנביא כשהוא רואה את הצרה הגדולה שמתקרבת אל עם ישראל. הוא פונה אל האנשים שמנסים לעזור לו ומבקש מהם שְׁעוּ מִנִּי, כלומר, עזבו אותי והניחו לי. הוא אומר להם אֲמָרֵר בַּבֶּכִי. בדרך כלל, כשבוכים זה עוזר להירגע ולהרגיש קצת יותר טוב, אבל כאן הנביא בוכה בכי מר מאוד שרק מראה כמה כואב לו בלב. הוא ממשיך ומבקש אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי, שזה אומר: אל תלחצו עליי ואל תנסו בכוח לנחם אותי. ולמה הוא כל כך עצוב? בגלל השֹׁד, שזה האסון וההרס שבא על בַּת עַמִּי, כלומר על עם ישראל. הצרה הזו היא פשוט גדולה מדי, ולכן הנביא מרגיש שאי אפשר בכלל למצוא לה נחמה.
ישעיהו, פרק כ״ב, פסוק ד׳
עַל־כֵּ֥ן אָמַ֛רְתִּי שְׁע֥וּ מִנִּ֖י אֲמָרֵ֣ר בַּבֶּ֑כִי אַל־תָּאִ֣יצוּ לְנַֽחֲמֵ֔נִי עַל־שֹׁ֖ד בַּת־עַמִּֽי׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.