בשעת משבר ומצור, מתגלה לעיתים פער עמוק בין ההשתדלות הפיזית והצבאית של העם לבין מצבו הרוחני. תושבי ירושלים משקיעים מאמץ הנדסי אדיר בביצור העיר, אך מחמיצים לחלוטין את שורש הבעיה ואת הפתרון האמיתי.
הנביא מתאר תחילה את ההכנות הקדחתניות למלחמה: וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם בֵּין הַחֹמֹתַיִם לְמֵי הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה. המילה מִקְוָה משמעותה מאגר ומקום לכינוס מים. לירושלים הייתה מערכת של חומות כפולות, והתושבים חפרו תעלה ומאגר מים בין שתי החומות הללו, שאליו המשיכו את מימי הברכה העליונה והעתיקה [רוב הפרשנים]. מטרת המפעל הזה הייתה כפולה: להבטיח מים לתושבים הנצורים ולמנוע אותם מן האויב [מלבי"ם], וכן ליצור מכשול אסטרטגי – אם האויב יבקיע את החומה החיצונית, עומק המים יעכב בעדו מלפרוץ את החומה הפנימית [אברבנאל].
אולם, מיד לאחר מכן מגיעה התוכחה: וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ וְיֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם. הנביא אינו מגנה את עצם ההשתדלות הצבאית; הרי גם המלך חזקיהו ביצע עבודות תשתית דומות בעבר. ההבדל הוא שחזקיהו שילב את ההכנות הפיזיות עם ביטחון מוחלט בה', ואילו הדור הנוכחי סמך אך ורק על תחבולותיו האנושיות, ביצר את העיר ולא פנה לבקש עזרה מאלוהים [רש"י, אברבנאל].
בקרב הפרשנים ישנן שתי גישות מרכזיות להבנת מושאי ההתעלמות של העם – מי הם או מה הם עֹשֶׂיהָ ויֹצְרָהּ:
הגישה הראשונה סבורה כי המילים מתייחסות לירושלים עצמה. העם לא נשא את עיניו אל ה' שהוא בורא העיר ומתקנה, זה ששמר עליה עד כה. ה' יצר ותכנן את ירושלים מֵרָחוֹק – מזמן קדום, ואף במחשבה שלפני בריאת העולם – כדי שתהיה לו למשכן. במקום לשוב אליו בתשובה, צעד שהיה מציל אותם יותר מכל חפיר וחומה, הם התעלמו ממנו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
הגישה השנייה מפרשת כי המילים מתייחסות לגזירת החורבן עצמה. העם לא השכיל להבין שהמאורע והגזירה להביא את חילות האויב הם מעשה ידי ה'. ה' הוא שיצר את הגזירה במחשבתו מֵרָחוֹק – בימי קדם, כפי שהזהירו הנביאים, והוא זה שעושה ומוציא אותה כעת אל הפועל [אבן עזרא, שד"ל, מלבי"ם]. לפי קו מחשבה זה, יש הבדל בין ההבטה לראייה: לֹא הִבַּטְתֶּם מצביע על חוסר התבוננות שכלית, שכן לו היו חושבים לעומק היו מבינים שניצחון האויב אינו טבעי אלא מעשה ה'; ואילו לֹא רְאִיתֶם מתייחס לראייה חושית של המציאות, שכן הם ראו במו עיניהם כיצד נבואות הזעם שהושמעו מרחוק מתגשמות במדויק, ובכל זאת לא שבו מדרכם [מלבי"ם].
בסופו של דבר, במקום שההבנה כי ה' עומד מאחורי המצור תעורר אותם לבכי ולתשובה שיבטלו את הגזירה, הם שקעו בייאוש ציני, זנחו את התקווה והתמסרו להוללות של אכילה ושתייה מתוך תפיסה פטליסטית של "מחר נמות" [אברבנאל].