בעתות מלחמה ומשבר, כאשר פליטים נמלטים מחרב האויב אל המדבר הצחיח, מתעוררת החובה המוסרית להושיט להם עזרה. נבואה זו עוסקת ביחס הראוי כלפי גולים ונודדים חסרי כל, ומציגה קריאה לחמלה לצד תוכחה על אכזריות וכפיות טובה.
הנביא פונה אל יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא, מחוז בארץ ערב השוכן מדרום מזרח לעבר הירדן, אזור שליו שבו המים היו מצויים בשפע בבקעות. הוא קורא להם: לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם. המילה "התיו" משמעותה הביאו, והדרישה היא לצאת לקראת פליטי קדר הצמאים והנודדים במדבר, ולהביא להם מים לשתות [רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בחלקו השני של הפסוק, בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד, קריאה להביא לפני הנודדים את הלחם והמזון הדרושים להם [מצודת דוד, שד"ל]. עם זאת, פרשנים רבים מזהים כאן אירוניה פואטית וטרגית סביב המילה "בלחמו". בני קדר היו ידועים היסטורית בהכנסת האורחים שלהם, ונהגו להאכיל כל נודד שעבר בארצם. כעת הגלגל התהפך, ומי שהיה רגיל לתת לחם לאחרים זקוק כעת לרחמים, ואפילו מים אין לו. לכן, הנביא דורש מתושבי תימא להשיב להם חסד ולספק להם את אותו לחם שהם עצמם נהגו לחלק, או לכל הפחות להביא להם מים, שהם זולים וזמינים [מלבי"ם, שד"ל, אבן עזרא].
לעומת הקריאה לחמלה, גישה שונה לחלוטין מציגה את הפסוק כתוכחה קשה על אכזריות. לפי פירוש זה, הכתוב אינו מצווה על תושבי תימא כיצד לנהוג, אלא מתאר ומבקר את מעשיהם הרעים בפועל. במקום להביא מים לצמאים כדרך הטבע, הם יצאו לקראת הפליטים עם מאכלים מלוחים ונאדות עור מנופחים המלאים באוויר בלבד. הפליטים אכלו, צמאונם גבר, וכשניסו לשתות שאפו אוויר לקרבם ומתו. התנהגות אכזרית זו עומדת בניגוד גמור לחסד שעשה ה' עם אביהם של שבטי ערב, ישמעאל, שכאשר היה צמא וגולה במדבר, ה' ריחם עליו וגילה לו באר מים [רש"י]. גם אבן עזרא מציין כי יש כאן תוכחה של הנביא על כך שלא עשו חסד עם שיירות הפליטים, בדומה לתוכחה שהופנתה כלפי מואב.