חזון דרמטי של כוח עצום ובלתי ניתן לעצירה, המגיח מתוך השממה כדי לזרוע הרס וחורבן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי נבואה זו חוזה את מפלתה של אימפריית בבל בידי צבאות מדי ופרס. אף שכבר ניבאו על בבל בעבר, הפרשנים מסבירים כי דרכם של נביאים לחזור על נבואות בסגנונות שונים, או שהדבר נובע מכך שבבל הרעה לישראל יותר מכל אומה אחרת [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. עם זאת, יש המציינים כי קשה לזהות בוודאות מוחלטת את הרקע המציאותי המדויק של הנבואה ואת זהות האויב [ביאור שטיינזלץ].
הצירוף מַשָּׂא מִדְבַּר־יָם מתבאר על ידי רוב המפרשים כתיאור גיאוגרפי. המילה יָם מסמלת את כיוון מערב, שכן בבל שוכנת דרומית מערבית למדי ופרס, וביניהן מפריד מדבר גדול שדרכו יגיעו האויבים [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים את המונח על דרך המליצה: או שהכוונה לבקעה רחבה שבזמנים קדומים הייתה מוצפת במי הנהר ונראתה כמו ים [שד"ל], או שהצבאות הרבים הפולשים מהמדבר משולים בגודלם ובעוצמתם להמוני מי הים [רש"י ורד"ק]. גישה נוספת מציעה כי המילה ים נכתבה כפשוטה [אבן עזרא].
הנביא מדמה את פלישת האויב לסערת טבע אדירה: כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף. המילים מתארות רוחות סערה חזקות [מצודת ציון, רד"ק] באזור יבש וצחיח [מצודת ציון], אשר חולפות ועוברות [אבן עזרא, מצודת ציון]. הדימוי ממחיש כיצד צבאות האויב ישעטו על בבל כרוח הוריקן המכה בארץ יבשה ושטוחה, מעלה ענני אבק עצומים ומחריבה כל מה שנקרה בדרכה [מלבי"ם, רש"י, מצודת דוד, שד"ל, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
האויב אשר מִמִּדְבָּר בָּא, מגיע מתוך אֶרֶץ נוֹרָאָה, ביטוי שזכה לשני אפיקי פרשנות עיקריים. הגישה הראשונה רואה בכך תיאור של ארצות מדי ופרס, שהן ארצות רחוקות ומעוררות אימה. הפחד מהן נובע דווקא מהריחוק הגיאוגרפי, שכן טבעו של אדם לפחד מאויב זר שגבורתו ומנהגיו אינם מוכרים לו, יותר מאשר מאויב קרוב [רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא], וזוהי ארץ שנעשים בה מעשי גבורה אדירים [רש"י]. הגישה השנייה מסבירה כי הארץ הנוראה היא המדבר עצמו שממנו מגיע האויב, שהוא מקום שממה מעורר אימה, המלא בנחשים ועקרבים, בדומה לביטוי המוכר על המדבר הגדול והנורא [רש"י, מצודת דוד, שד"ל].