ישעיהו, פרק כ״א, פסוק י״ג

הנבואה על שבטי הנוודים במזרח, מַשָּׂא בַּעְרָב, מבשרת על חורבן אזורם ועל שיבוש דרכי המסחר. שיירות הסוחרים של שבטי הדרום, אֹרְחוֹת דְּדָנִים, שהיו מורגלות להכנסת אורחים נדיבה באוהלי המקומיים, ימצאו את עצמן לפתע חסרות מחסה. הנביא מודיע כי מעתה תָּלִינוּ, כלומר תישנו, בחוץ בַּיַּעַר בַּעְרַב, תיאור מטאפורי למדבר שומם המרגיש כיער מאיים, או לינה בשעת ערב בין זאבים. לצד המשמעות ההיסטורית, מובנת הנבואה גם כתוכחת מוסרית על יחסם של הערבים לגולי ישראל. יש הרואים בה עונש על אכזריותם כלפי הגולים הצמאים, בעוד גישה הפוכה מוצאת בה דווקא שבח לנדיבותם המקורית של הערבים כדי להציבה כמודל לחיקוי.