דבריו של רבשקה, שר צבא אשור, מהווים לוחמה פסיכולוגית מתוחכמת המכוונת נגד תושבי ירושלים. הוא משתמש ברפורמה הדתית הגדולה שביצע המלך חזקיהו כנשק תעמולתי, במטרה לערער את ביטחונם של העם בה' ובמנהיגות המקומית.
רבשקה פותח בטרוניה על עצם הביטחון בה': וְכִי תֹאמַר אֵלַי אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ, כלומר, כיצד אתם יכולים להישען על זכותכם וצדקתכם ולצפות שה' יושיע אתכם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]? הרי לטענתו, חזקיהו פגע בכבודו של ה': הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו. המילה הלוא נכתבת כאן בכתיב מלא עם האות וי"ו, בהתאם למסורת [מנחת שי].
באשר למהותן של אותן במות שמזכיר רבשקה, קיימת מחלוקת בין הפרשנים. גישה אחת גורסת כי חזקיהו ביער למעשה את כל בתי העבודה הזרה, המזבחות והבמות שהיו פזורים בארץ [רש"י]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאותן במות לא נועדו לעבודה זרה, אלא היו מזבחות שהוקדשו לה' עצמו. חזקיהו אסר על הפולחן המקומי הזה וציווה: וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ – כלומר, הוא ריכז את כל הקרבת הקורבנות והעבודה הרוחנית אך ורק בבית המקדש שבירושלים.
מנקודת מבט אלילית, ריכוז הפולחן נתפס כפגיעה באל. עובדי האלילים האמינו שהאלים חפצים בריבוי עבודה, היכלות ומזבחות. לכן, רבשקה טוען שעל ידי צמצום הפולחן למזבח אחד בלבד, חזקיהו זלזל בכבוד ה', מיעט את עבודתו, ולפיכך הפך לשנוא בעיניו ולא יזכה לישועתו [מצודת דוד, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, רבשקה מאשים את חזקיהו כי הריסת הבמות לא נבעה ממניעים דתיים, אלא מאינטרס אישי ופוליטי – כדי לאלץ את כל העם לעלות לירושלים ולהיות תלויים בו [מלבי"ם].
רובד נוסף בדברי רבשקה חושף את ערמומיותו הפוליטית. ייתכן מאוד שרבשקה ידע היטב שחזקיהו פעל כשורה על פי התורה שאסרה את הבמות; אך מטרתו האמיתית הייתה להסית את ההמון למרוד במלכו. הוא ידע שהעם הפשוט היה קשור לבמות המקומיות ואהב אותן, במיוחד לאור העובדה שגם מלכים צדיקים קודמים לא הרסו אותן. לכן, הוא הציג את הסרת הבמות כמעשה רע ופוגעני, מתוך כוונה לפרוט על רגשות ההמון ולעורר תסיסה פנימית [שד"ל].