דברי הגידוף והלוחמה הפסיכולוגית מול חזקיהו נמשכים, תוך הדגשת הפער העצום בין עוצמתה של האימפריה האשורית לבין חולשתה הצבאית של יהודה. הטענה המרכזית היא שיהודה כה חלשה, עד כי עצם המחשבה על מרידה באשור היא מגוחכת ונסמכת על תקוות שווא בעזרה חיצונית.
הביטוי וְאֵיךְ תָּשִׁיב מתפרש כתמיהה: כיצד אתה מעז להפנות את פניך כדי להילחם [מצודת דוד], או לחלופין, כיצד ימלאך לבך למאן, לדחות ולהשיב ריקם את פניו של נציג המלך [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. המילה פַחַת מציינת שררה ושלטון [מצודת ציון], והכוונה היא למושל או לנציב הממונה על מדינה [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. הביטוי אַחַד עַבְדֵי משמעותו "אחד מן העבדים של" [רש"י].
באשר לזהותו של אותו עבד קטן, קיימות מספר גישות בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בעוצמה הצבאית האשורית, ולפיה אפילו המפקד הזוטר ביותר בראשי הגייסות של אשור ממונה על אלפי חיילים, ולכן אין ליהודה שום סיכוי לעמוד מולו [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד].
מנגד, יש החולקים על הפירוש הצבאי ומסבירים שהכוונה היא לשר המולך על מדינה קטנה. על פי גישה זו, גם אם שר כזה, שאין תחת ידו חיל גדול, היה מבקש דבר מחזקיהו, הוא לא היה מעז לסרב לו מתוך פחד שהמלך הגדול יתבע את עלבונו. קל וחומר שאין זה הגיוני למרוד במלך סנחריב עצמו שעלה על יהודה בכבודו ובעצמו [שד"ל]. גישה נוספת מציעה שרבשקה מכוון בדברים אלו לעצמו. אף על פי שהוא שר בכיר וחשוב, הוא מעמיד את עצמו כאחד מקטני העבדים ביחס לגדולתו העצומה של מלכו [ביאור שטיינזלץ].
בסוף הפסוק, התמיהה מתעצמת לנוכח חוסר האונים של יהודה: וַתִּבְטַח לְךָ עַל מִצְרַיִם לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים. מכיוון שליהודה אין כלל כוח צבאי עצמאי של רכב ופרשים, היא נאלצת לשים את כל מבטחה במצרים, שהיא כמשענת קנה רצוץ. מתוך תלות מוחלטת זו, זועקת שאלתו של רבשקה: כיצד אינך חושש להקניט אפילו את הקטן שבעבדי אשור, ואין צורך לומר את המלך הגדול עצמו [מצודת דוד, שד"ל, ביאור שטיינזלץ].