במסגרת נאומו, רבשקה מציג טענה תיאולוגית מחושבת אל מול העם הנצור בירושלים. במקום להציג את עצמו כאויב של אלוהי ישראל, הוא טוען כי הוא למעשה שלוחו הישיר, אשר נשלח לבצע דין ומשפט בארץ.
בפנותו אל העם, הוא משתמש במילה הֲמִבַּלְעֲדֵי, שמשמעותה "זולת", "מבלי גזרת" או "שלא מרשותו" [רש"י, מצודת ציון, שד"ל]. הוא שואל רטורית האם הם באמת חושבים שהוא נלחם נגד ה', שהרי לא ייתכן שהיה יוצא למסע הרס כזה ללא אישור והסכמה אלוהית מפורשת [ביאור שטיינזלץ]. כדי לבסס את טענתו, רבשקה נשען על מעשיו של חזקיהו המלך, שהסיר את הבמות והמזבחות מכל רחבי הארץ וריכז את הפולחן. רבשקה מפרש זאת כפגיעה בכבוד ה', ולכן הוא מציג את עצמו כמי שבא לריב את ריבו של האלוהים ולנקום את ביטול המזבחות, כביכול בפקודה ישירה מאת ה' [מלבי"ם].
באשר לשאלה כיצד בדיוק ה' אמר לו לעלות ולהשחית את הארץ, ישנה מחלוקת מרתקת בין הפרשנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שרבשקה הכיר את נבואות ישראל. הוא ידע כי נביאים כישעיהו כבר ניבאו על כיבוש שומרון ודמשק ולקיחת שללם בידי מלך אשור, אך הוא טעה בהיקש שעשה, וחשב שכשם שנגזר חורבן על שומרון, כך גזר ה' גם על ירושלים [רש"י, מצודת דוד].
מנגד, יש החולקים על גישה זו בתוקף, בטענה שאם רבשקה אכן הכיר את נבואות ישעיהו, היה עליו לדעת גם את הנבואות שניבאו על מפלתו המוחלטת של מחנה אשור בארץ יהודה. משום כך, מוצע הסבר היסטורי המבוסס על מנהגי המלחמה של העת העתיקה. לפי פירוש זה, בטרם צר על העיר, רבשקה הקריב זבחים לאלוהי היהודים וביקש ממנו לעזוב את עמו, כפי שהיה נהוג לעשות לאלוהויות המקומיות של עמים נכבשים. סביר להניח שהוא ביקש מחכמיו לבדוק בקרבי הזבחים, ואלו הודיעו לו כי אלוהי היהודים מסכים להשחתת הארץ. תפיסה זו עולה בקנה אחד עם השקפתו האלילית של רבשקה, שלא הכיר בה' כאלוהי השמיים והארץ, אלא התייחס אליו כאל עוד אל מקומי שרצונו נכנע בפני כוחו של מלך אשור [שד"ל].
לבסוף, באשר לביטוי עֲלֵה אֶל הָאָרֶץ, קיימת הערת נוסח המצביעה על כך שבכל הספרים המדויקים המילה נכתבת "אל", ויש לתמוה על תרגומים קדומים (כדוגמת התרגום הארמי) שתרגמו את המילה כאילו נכתב "על" [מנחת שי].