פסוק זה מתאר רגע דרמטי של לוחמה פסיכולוגית ותעמולה. בתגובה לבקשת שרי יהודה לדבר עמם בארמית כדי שהעם לא יבין, רבשקה, שר צבא אשור, מבהיר כי מטרתו העיקרית היא דווקא לזרוע פחד וייאוש בקרב תושבי ירושלים והחיילים הפשוטים, ולגרום להם למרוד במלך חזקיהו ולהיכנע לאשור.
רבשקה פותח בשאלה רטורית: הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי? הוא מבהיר כי לא נשלח רק אל המלך ושריו היושבים בבטחה יחסית בארמון, וכי אין לו סודות דיפלומטיים עמם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. מאחר שחזקיהו כבר מרד במלך אשור, מבחינת רבשקה גורלו של המלך כבר נחרץ [מלבי"ם]. לכן, פנייתו היא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחוֹמָה, כאשר המילה עַל משמעותה כאן "אל" [מלבי"ם, מצודת דוד]. מטרתו היא שהעם ישמע, יפחד, ולא ילך שולל אחר הבטחותיו של חזקיהו [רש"י, אברבנאל].
כדי להשיג את מטרתו ולהסב נזק מורלי כבד, רבשקה משתמש בשפה גסה ובוטה של חיילים [ביאור שטיינזלץ]. הוא מזהיר את העם כי אם יסרבו לפתוח את שערי העיר ויבחרו להישאר במצור [שד"ל, אברבנאל], הם יסבלו מחרפת רעב וצמאון כה כבדים, עד שייאלצו לֶאֱכֹל את פסולת גופם יחד עם שרי המלך, כפי שמודגש במילה עִמָּכֶם [מצודת דוד].
הפרשנים מתעכבים על הפער שבין המילים הכתובות בפסוק (הכתיב) לבין האופן שבו הן נקראות במסורת הקריאה (הקרי). המילים הכתובות הן קשות ובוטות: המילה חראיהם נגזרת מהמילה חור או משורש קדום המציין עשיית צרכים, ומשמעותה צואה [רש"י, מצודת ציון, שד"ל]. המילה שיניהם קרובה בלשונה למילה שתן [מצודת ציון, שד"ל] או רומזת לאיבר שממנו יוצאת הפסולת [רש"י]. עם זאת, חכמי המסורת תיקנו כי מקראות הכתובים בלשון גנאי צריכים להיקרא בלשון נקייה ומכובדת יותר [רש"י, שד"ל]. לכן, קוראים את המילים כ-צוֹאָתָם ו-מֵימֵי רַגְלֵיהֶם. השימוש בצירוף "מימי", שלרוב מתאר מים הראויים לשתייה, מופיע כאן בלעג מריר וציני, שכן בשל הצמא הכבד הם ייאלצו לשתות את מימי רגליהם כאילו היו מי שתייה [שד"ל].