הטענה המושמעת בפסוק מציגה היקש לוגי מהכלל אל הפרט, שנועד לערער את ביטחונם של אנשי ירושלים. מבחינה תחבירית, בצירוף הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה, המילה "האלה" מתייחסת לארצות עצמן ולא לאלוהי העמים [שד"ל].
הפרשנים מסכימים כי זוהי שאלת לעג רטורית, המאתגרת את תקוות העם ואת הסתמכותם על הבטחת מלכם כי ה' יושיע אותם [ביאור שטיינזלץ]. הדובר מבסס את דבריו על ניסיון העבר: מתוך כל העמים הרבים שכבר נכבשו, לא נמצא אפילו אל אחד שהצליח להציל את ארצו, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה [מלבי"ם]. לאור כישלונם המוחלט של אלוהי העמים האחרים, הוא תוהה כיצד ייתכן שהם מעלים על דעתם שדווקא ה' יציל את ירושלים מידיו [מצודת דוד]. המסקנה המתבקשת מתוך השוואה זו היא שגם ה' לא יוכל או לא ירצה להושיע את עמו [מלבי"ם].