בדברי תעמולה ולוחמה פסיכולוגית, מציג הדובר האשורי שורת שאלות רטוריות שנועדו לקעקע את ביטחונם של תושבי ירושלים ביכולת ההצלה של ה׳. תחילה הוא מונה מקומות שכבר נפלו בידיו: חֲמָת וְאַרְפָּד הן ערים בארם הממוקמות בצפון סוריה, וסְפַרְוָיִם היא עיר בארם נהריים הסמוכה לנהר פרת [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. חלק מתושבי ספרוים אף הוגלו לאחר מכן לארץ ישראל עצמה [ביאור שטיינזלץ].
לאחר ציון המקומות, עולה השאלה הרטורית וְכִי הִצִּילוּ אֶת שֹׁמְרוֹן מִיָּדִי, שמשמעותה היא האם בכלל היה בידם של אותם אלוהויות הכוח להושיע [מצודת דוד]. עולה התהייה מדוע נכרכת מפלת שומרון יחד עם אלוהי הערים האחרות. הפרשנים מציעים לכך שתי גישות. הגישה הראשונה מסבירה כי בני שומרון נהגו לעבוד את אלוהי ארם שכניהם, וחמת היא חלק מארם. לכן, טוען מלך אשור, אילו באמת היה באותם אלילים כוח, הם היו מצילים את שומרון שעבדה אותם [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה רואה בפסוק מבנה מקוצר שבו תחילת המשפט וסופו משלימים זה את זה. לפי קריאה זו, כוונת הפסוק היא כפולה: האם אלוהי חמת וספרוים הצילו את ארצם שלהם, והאם אלוהי שומרון הצילו את שומרון [שד"ל].
מעבר לציון העובדות ההיסטוריות, טענות אלו נועדו לסתור מראש שתי טענות נגד אפשריות מצד שומעי הדברים. ראשית, אם יטענו תושבי יהודה שאלוהי ישראל חזק יותר מאלוהי העמים האחרים, התשובה היא שגם שומרון היא חלק מישראל, והיא בכל זאת נפלה. שנית, אם ינסו לתרץ שאלוהי העמים לא הצילו את עמם רק משום שלא רצו בכך ולא משום שהיו חסרי אונים, עצם השאלה המופנית כלפיהם באה להוכיח שהמכשול לא היה חוסר רצון, אלא היעדר מוחלט של יכולת [מלבי"ם].