החלטת ההנהגה למרוד ולהישען על בריתות פוליטיות עם אימפריות אנושיות, מוצגת כאן לא רק כמהלך חסר תוחלת, אלא כסכנה ממשית. האויב מנתח את המצב ומסיק כי עצם המרידה מעידה על כך שהעם בוטח בכוח חיצוני כלשהו, וכוח זה אינו יכול להיות אלא מצרים [שד"ל]. בחירה זו בבשר ודם מנוגדת לביטחון בה' [מלבי"ם].
הפסוק משתמש בדימוי של משענת, שמשמעותה כלי סמיכה [מצודת ציון], כדי לתאר את מצרים. מצרים נמשלת לקנה שהוא הרצוץ, כלומר שבור ומרוסק [מצודת ציון]. בעוד שיש מי שמפרש את המילה כתיאור לדבר שביר ורעוע שרק נוח להישבר [שד"ל], רוב הפרשנים מבינים כי מדובר בקנה שכבר נשבר וקצותיו מלאים בקרומיות וקיסמים [רש"י, מצודת דוד].
הדימוי חושף כשל כפול בברית עם מצרים. ראשית, קנה רגיל ממילא אינו חזק מספיק כדי להישען עליו [ביאור שטיינזלץ]. כאשר אדם סומך על קנה כזה, הוא מרפה את רגליו, מוותר על כוחותיו העצמיים ומשלה את עצמו שהוא נתמך [מלבי"ם]. שנית, מכיוון שהקנה רצוץ, ההישענות עליו אינה רק מאכזבת, אלא פוצעת. הקנה נשבר, חודר לכף היד ונוקב אותה.
הנמשל ברור ומוסכם על הפרשנים: פרעה מלך מצרים אינו רק חלש ובלתי אמין, אלא שכל עזרתו הופכת בסופו של דבר לרעה ולנזק עבור אלו הבוטחים בו. הנזק מתבטא בכך שההישענות על מצרים גורמת לעם לרפיון ידיים מלעשות פעולות הצלה בעצמם, ובפועל, פרעה אינו מגיע כדי להושיע, אלא כדי לנצל, לגבות מנחה ומסים, ולהותיר אחריו נזק במקום עזרה [מלבי"ם].