ישעיהו, פרק ל״ו, פסוק כ״א

לאחר נאומו המחרף של רבשקה שר צבא אשור, נציגי חזקיהו מגיבים בשתיקה. משמעות המילה וַיַּחֲרִישׁוּ היא פשוט שתקו [מצודת ציון].

שתיקה זו הייתה שתיקה מכובדת. אף על פי שהיה צפוי וראוי שיגיבו כדי לנקום את עלבון הגידוף שהטיח בהם רבשקה, ואף על פי שהיו יכולים לענות לו, הם נמנעו מכך משום שזו הייתה הוראתו המפורשת של המלך [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].

הפרשנים מציעים מספר טעמים לציווי זה של חזקיהו. יש המסבירים כי המלך אסר עליהם להיכנס לשיחה כדי לשמור על כללי הטקס המלכותיים, וכן כדי למנוע מצב שבו יתפתו להצעות מעשיות שרבשקה עשוי היה להציע להם [ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, מכיוון שחזקיהו לא ידע מראש מה יאמר רבשקה, הוא לא יכול היה לשים מילים מדויקות בפי נציגיו, ולכן ההוראה לשתוק הייתה הברירה ההגיונית היחידה [שד"ל].

גישה שונה לחלוטין מציעה כי המילים "מצוות המלך" אינן מתייחסות כלל להוראה של חזקיהו, אלא למלך שלמה החכם, אשר ציווה בספר משלי: "אל תען כסיל כאיוולתו" [חומת אנך].

מבט רחב יותר על האירוע עולה מתוך השוואת הפסוק למקבילתו בספר מלכים. כאן מיוחסת השתיקה לשרים עצמם, ואילו בספר מלכים נאמר "והחרישו העם". ההסבר לכך הוא שחזקיהו ציווה במקור רק על השרים לשתוק, שכן הוא כלל לא העלה על דעתו שרבשקה יפנה בדבריו אל העם הפשוט שעל החומה. למעשה, רבשקה הפנה את נאומו אל העם רק משום שהשרים שגו קודם לכן וביקשו ממנו לדבר איתם ארמית, בקשה שרק הגבירה את גאוותו. מתוך כך מוסק כי התיאור המופיע כאן בספר ישעיהו הוא התיאור המדויק והמקורי שנכתב בשעת המעשה על ידי ישעיהו עצמו, ואילו הכתוב בספר מלכים הועתק ונערך בשלב מאוחר יותר, תוך שינוי והוספת ההתייחסות אל העם [שד"ל].