בזמן המצור על ירושלים, מתקיים משא ומתן מדיני מתוח למרגלות חומות העיר. שריו של חזקיהו המלך מבקשים לשנות את שפת הדיון כדי לשלוט במידע ולמנוע בהלה בקרב הציבור הנצור.
הפרשנים מסבירים את משמעות המילים המרכזיות בפסוק: הבקשה לדבר אֲרָמִית נובעת מכך ששפה זו שימשה באותה תקופה כשפת הדיפלומטיה הבינלאומית [ביאור שטיינזלץ], והייתה שפה חשובה ומכובדת בחצר מלכי אשור [שד"ל]. ייתכן גם ששרי יהודה זיהו לפי מבטאו של רבשקה כי הוא עצמו ממוצא ארמי [שד"ל]. כאשר השרים אומרים כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ, כוונתם היא שהם מבינים היטב את השפה הזו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, הם מבקשים שלא ידבר אליהם יְהוּדִית, היא השפה העברית שנקראה כך משום ששבט יהודה היה עיקר המלכות [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהבקשה לעבור לארמית נבעה מחשש כבד שמורל החיילים והעם אֲשֶׁר עַל הַחוֹמָה ייפגע אם יבינו את איומי האויב. השרים סברו כי מדובר במשא ומתן פוליטי הנוגע למלך חזקיהו ולחובת תשלום המיסים לאשור, ועל כן אין זה מן הראוי לפרסם ענייני מדינה ומלחמה בפני המון העם [מצודת דוד, מלבי"ם].
לצד ההסבר המעשי, קיימות גישות המצביעות על רובד פסיכולוגי ודיפלומטי מורכב יותר בשיח מול רבשקה, שהיה יהודי מומר. יש הסבורים כי שרי יהודה קיוו שרבשקה לא באמת מעוניין להפחיד את העם, וכי אולי יתעוררו בו רחמים כלפי בני עמו המקוריים [רש"י].
מנגד, מוצגת תפיסה ולפיה שרי יהודה הפעילו מניפולציה דיפלומטית חכמה. אף שכוונתם האמיתית הייתה להגן על מורל העם, הם הציגו את בקשתם בפני רבשקה כאילו הם דואגים לכבודו ולמעמדו. הם רמזו לו כי לא יאה שפשוטי העם ייחשפו לסודות המלכות, והוסיפו אזהרה מוסווית: אם ימשיך לדבר עברית ולהזכיר את שם ה', הוא עלול לעורר את חשדם של הגויים שאיתו כאילו הוא עדיין שומר אמונים בחשאי ליהדותו. לכן, ייעצו לו השרים, מוטב לו לדבר ארמית כדי להרחיק מעצמו כל חשד [אברבנאל].