קרה לכם פעם שהמבוגרים סביבכם התחילו פתאום לדבר בשפה זרה, רק כדי שלא תבינו על מה הם מדברים? זה בדיוק מה שניסו לעשות השרים של חזקיהו המלך. ירושלים הייתה במצור, ונציג של צבא אשור עמד למרגלות החומות וצעק איומים. שרי המלך, שיצאו לדבר איתו, דאגו מאוד. הם פחדו שאם החיילים והאנשים הרגילים, אֲשֶׁר עַל הַחוֹמָה, יבינו את האיומים של האויב, הם ייבהלו ויאבדו תקווה. השרים גם חשבו שעניינים של המדינה והמלך צריכים להישאר בסוד, ולא להיאמר בקול רם מול כולם.
לכן, השרים ביקשו מהנציג האשורי בקשה חשובה: בבקשה, אל תדבר אלינו יְהוּדִית. כך קראו אז לשפה העברית, כי שבט יהודה היה השבט המרכזי בממלכה. במקום זאת, הם ביקשו ממנו לדבר איתם אֲרָמִית. באותם ימים, זו הייתה השפה המכובדת שבה מנהיגים מארצות שונות דיברו ביניהם. השרים הבטיחו לו כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ, כלומר, אנחנו מבינים את השפה הזו מצוין ויכולים לנהל בה את השיחה. כך הם קיוו להמשיך לדבר איתו בשקט, בלי להפחיד את תושבי העיר.