ישעיהו, פרק ל״ו, פסוק י״ב

קרה לכם פעם שרציתם להסתיר משהו כדי לא להלחיץ את החברים שלכם, אבל מישהו דווקא צעק את זה בקול רם כדי שכולם יפחדו? זה בדיוק מה שעושה רבשקה, שר הצבא של אשור. השרים של יהודה ביקשו ממנו לדבר בשפה שאנשים רגילים לא מבינים, אבל הוא מסרב. המטרה שלו היא לעשות מלחמה של הפחדות ולייאש את תושבי ירושלים, כדי שימרדו במלך חזקיהו וייכנעו. הוא שואל אותם הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי? כלומר, האם נשלחתי לדבר רק איתכם, השרים והמלך שיושבים בטוחים בארמון? ממש לא. הוא פונה דווקא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחוֹמָה, כשהמילה עַל כאן פירושה "אל". הוא רוצה שהחיילים הפשוטים ישמעו את הדברים וייבהלו. כדי לשבור אותם לגמרי, רבשקה משתמש בשפה גסה וקשה של חיילים. הוא מזהיר את העם שאם הם יסרבו לפתוח את שערי העיר ויישארו במצור, יהיה להם רעב וצמא כל כך כבדים, עד שהם ייאלצו לאכול ולשתות את הפסולת של הגוף שלהם, והוא מדגיש שזה יקרה גם לעם וגם לשרים בעזרת המילה עִמָּכֶם. בתנ"ך כתובות כאן מילים בוטות מאוד, כמו המילה חראיהם והמילה שיניהם. אבל חכמים לימדו אותנו שכאשר אנחנו קוראים את התנ"ך בקול, אנחנו צריכים לשמור על שפה נקייה ומכובדת. לכן, למרות שהמילים האלה כתובות בספר, אנחנו קוראים אותן במילים עדינות יותר, כמו צוֹאָתָם וצירוף המילים מֵימֵי רַגְלֵיהֶם. המילה מֵימֵי בדרך כלל מתארת מים טובים, אבל כאן היא נאמרת בלעג מריר, כי בגלל הצמא הכבד הם ייאלצו לשתות דברים איומים כאילו היו מי שתייה. רבשקה רצה לדבר בצורה פוגענית כדי להפחיד, אבל אנחנו שומרים על כבוד כשאנחנו קוראים את דברי ה'.