ישעיהו, פרק מ׳, פסוק כ״ז

הנביא מוכיח את העם השרוי בגלות קשה על תלונותיו מתוך הייאוש, ושואל לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב, בהתייחס לאמירה הפשוטה של ההמון, וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל, כנגד הדיבור המורכב והפילוסופי של מנהיגי העדה והחכמים. מתוך סבלם הם זועקים כי נִסְתְּרָה דַרְכִּי מה', בתחושה שהוא מעלים עין מצרותיהם האישיות ומקיום התורה שלהם, ומאפשר לאומות זרות לשלוט בהם. יתרה מכך, הם טוענים וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר, מתוך כאב על כך שמשפט הגמול והשכר הטוב הראוי להם בוטל, ושהעונש המגיע למשעבדיהם נשכח ואינו מטופל. זעקה מרה זו אינה כפירה מוחלטת, אלא ביטוי לספקות כבדים של אומה מעונה התוהה על טיב ההשגחה והצדק כאשר הרשעים מצליחים.