ישעיהו, פרק מ׳, פסוק ט׳

הדמות המביאה את בשורת הגאולה נקראת לעלות עַל הַר גָּבֹהַ כדי להכריז על התשועה בביטחון ובקול שיישמע למרחקים. אותה מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן וכן מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם עשויה להיות הערים עצמן או עדת הנביאים, והשימוש בלשון נקבה משקף את מנהג הנשים ההיסטורי לבשר על ניצחונות, או רומז לתהליך גאולה אטי אך נצחי. הקריאה הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מלווה בציווי אַל תִּירָאִי, שנועד להפיג את החשש הטבעי שמא נבואת הישועה תכזיב והמבשרת תיתפס כשקרנית. עליה להעביר את הבשורה לְעָרֵי יְהוּדָה, שבהן עתידה לקום מחדש מלכות בית דוד, ולאמר להן: הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם. הכרזה זו נאמרת בוודאות כה מוחלטת, עד שהיא ממחישה כי לאחר תקופה ארוכה של הסתרת פנים ה' שב לשכון בתוך עמו, וכאילו הוא נמצא כבר ממש מול עיניהם.