קריאה נבואית דרמטית מהדהדת במרחב, המזמינה להכריז קבל עם ועדה על סיומה של תקופת ההסתרה ועל תחילתה של הגאולה. הדימוי המרכזי הוא של דמות העולה למקום נישא כדי להעביר בשורה טובה למרחקים.
הציווי עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ וכן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ נועד לאפשר לקול להישמע למרחוק ולפרסם את התשועה בביטחון ובקול גדול [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. יש מי שדורש כי ההר הגבוה הוא הר המוריה, המסמל את העובדה שתשובתם של ישראל מתקבלת, שכן הם וההר קדמו לבריאת העולם ולכן לא חלים עליהם חוקי הטומאה הרגילים של האומות [אדרת אליהו].
זהותה של מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן ושל מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם מעוררת דיון רחב. גישה אחת רואה בציון ובירושלים עצמן דמויות אלגוריות הנושאות את הבשורה. בהיותן ערי הבירה והמוקד של ארץ ישראל, עליהן להעביר את החדשות הטובות לשאר ערי הארץ [רד"ק, צאינה וראינה, שטיינזלץ]. בתוך כך, ציון מבשרת על חזרת השכינה, המלכות והסנהדרין למקומם, ואילו ירושלים, בה ישב המון העם, מבשרת על קיבוץ הגלויות מכל קצוות תבל [מלבי"ם]. גישה שנייה מפרשת את המילה ככינוי לעדת הנביאים המבשרים את הגאולה [מצודת דוד, אבן עזרא], או כהתייחסות למושג הנבואה עצמו [אברבנאל].
השימוש בלשון נקבה, מְבַשֶּׂרֶת, מוסבר על רקע המנהג הקדום לפיו נשים היו אלו שמביאות את בשורות הניצחון מהחזית [שד"ל]. מנגד, פרשנים אחרים מוצאים בכך רמז לאופייה של הגאולה: בניגוד לגאולה מהירה שלמה המדומה לזכר מעורר וחזק, לשון הנקבה רומזת לגאולה המגיעה באטיות ובחולשה, כאשר ישראל אינם זוכים להחיש את הקץ [רש"י]. עם זאת, דווקא גאולה איטית זו טומנת בחובה הבטחה לישועה נצחית ואמיתית, שלא תלווה בחטאים ובגלות נוספת [אהבת יהונתן].
הקריאה אַל תִּירָאִי באה להפיג את החשש הטבעי של המבשרת. זהו ציווי להכריז על הגאולה בביטחון, מול הפחד שמא ההבטחה תכזיב והמבשרת תיתפס כשקרנית [מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם], מול טענות האומות שחטאי ישראל אינם ניתנים לכפרה [אדרת אליהו], או מתוך החשש מפני גלות נוספת [אהבת יהונתן].
הבשורה מופנית אל עָרֵי יְהוּדָה, משום שעיקר המלכות העתידית שייכת לשבט יהודה ולמלך מבית דוד שימלוך עליהם [רד"ק, אברבנאל]. שיאה של ההכרזה מקופל במילים הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם – לאחר תקופה ארוכה של הסתרת פנים, ה' שב לשכון בתוך עמו ולהושיעם [אברבנאל, מצודת דוד]. הבשורה כה ודאית ומוחלטת, עד שהמבשרת יכולה להצביע עליה כאילו היא כבר מתרחשת לנגד עיניהם ממש [מלבי"ם].