הפסוק מציג את אפסותה של ההנהגה האנושית והעוצמה השלטונית אל מול כוחו המוחלט של ה'.
תחילה, הפרשנים מבארים את המונחים המופיעים בפסוק. המילה רוֹזְנִים מתארת שרים, סגנים ואנשים גדולים [מצודת ציון, אבן עזרא, רד"ק]. הפירוש למילה מתחלק לשני כיוונים: יש המקשרים אותה למילה "רז", שכן הרוזנים הם שרי העצה המקורבים למלך שעימם הוא ממתיק סוד [מלבי"ם], ויש הקושרים אותה ללשון רזון ושבר [אבן עזרא]. המונח שֹׁפְטֵי אֶרֶץ מתייחס לאלו הממונים על עשיית המשפט בפועל [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר כיצד ה' מבטל את קיומם והשפעתם של מנהיגים אלו והופך אותם לאַיִן ולתֹּהוּ, כלומר לדבר ריק וחסר ממשות. מדוע ה' עושה זאת? המפרשים מציגים שני מניעים עיקריים:
ההסבר הראשון מתמקד בפער שבין מגבלות האדם לשלמות האלוהית. מלך בשר ודם זקוק לרוזנים שיעצו לו משום שחכמתו מוגבלת, והוא זקוק לשופטים משום שאינו יכול לשפוט את כל אזרחיו בעצמו. לעומתו, ה' ניחן בחכמה וביכולת אינסופיות, ולכן הוא אינו זקוק לעצות של שרים או לעזרתם של שופטים. בשל כך, הנהגתם בטלה במציאות אל מול ה' [מלבי"ם], ויש בידו את הכוח המלא לעשות זאת [שד"ל].
ההסבר השני מתמקד במידת הגאווה. מנהיגים ושופטים נוטים להתגאות במעמדם ולבטוח בכוחם ובעושרם. בתגובה ליוהרה זו, ה' מעלים אותם מן העולם לחלוטין, עד שלא ניכר כלל שהיו קיימים אי פעם [רד"ק, צאינה וראינה]. בהקשר זה מעירים כי המילה עָשָׂה בפסוק משמשת באופן חריג לתיאור של הרס וחורבן, אף על פי שפעולת עשייה אמיתית אינה קשורה להריסה [רד"ק].
לצד הפירושים העוסקים בהנהגה האנושית, קיימת גישה ייחודית המפרשת את הפסוק על הפמליה של מעלה. לפי גישה זו, הרוֹזְנִים והשֹּׁפְטִים אינם בני אדם, אלא המלאכים. הפסוק רומז לתהליך בריאתם, שבו נברא תחילה רק החומר הגולמי שלהם המכונה תֹּהוּ, ובשלב זה הם נחשבו לאַיִן ולחסרי צורה, עד שה' השלים את יצירתם. פירוש זה בא להדגיש את ייחודו של ה' ואת העובדה שאין לו כל שותף בבריאת העולם [אהבת יהונתן].