מנהיגי הארץ ושופטיה נראים לעיתים כעצים חסונים הנטועים היטב בקרקע ומהווים את עמודי התווך של החברה, אך בפני ה' מתגלה חולשתם המוחלטת, וביום זעמו הם נשברים בפתאומיות כאילו מעולם לא היו קיימים [שד"ל, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
הנביא משתמש במילה "אף" שלוש פעמים ברצף כדי להעצים את התיאור של מחיקתם המוחלטת [רד"ק], תוך שהוא מציג סולם יורד של חיוניות וחיבור לקרקע: בתחילה הוא מצהיר אַף בַּל נִטָּעוּ – אובדנם יהיה כה מוחלט עד שייחשבו כאילו מעולם לא ניטעו [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, רד"ק]. נטיעה מתייחסת לאילנות ולייחורים המורכבים בקרקע, הנחשבים לבעלי אחיזה חזקה [מלבי"ם, מלבי"ם באור המילות]. לאחר מכן הנביא יורד שלב ומוסיף אַף בַּל זֹרָעוּ – הם ייעקרו כאילו אפילו לא נזרעו. זריעה מתייחסת לצמחי שדה הגדלים מגרעין, והיא נחשבת לפעולה היוצרת צמח חלש יותר מנטיעה [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, מלבי"ם באור המילות].
השלב השלישי והירוד ביותר הוא אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם. הגֶּזַע הוא החלק של העץ או השורש הנראה מעל פני האדמה [רד"ק, מלבי"ם באור המילות, מצודת ציון], והמילה שֹׁרֵשׁ משמשת כאן כפועל [רש"י, אבן עזרא, שד"ל]. המשמעות היא שהם דומים לגזע שעלה מאליו ללא שורש כלל מתחת לאדמה, ולכן מציאותם חלושה ביותר [מלבי"ם]. בנוסף, הפירוש הוא שלכשייעקרו, הגזע שלהם לא יכה שורשים מחדש באדמה, והם לעולם לא יוכלו להחליף כוח ולחזור לקדמותם [רש"י, מצודת דוד].
מתוך חולשתם הפנימית והיעדר שורשים אמיתיים [מלבי"ם, צאינה וראינה], עקירתם והשמדתם מגיעות בקלות ובמהירות עצומה [רד"ק]. וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ – די בכך שה' ינשוף עליהם נפיחה קלה [מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא] או יכה בהם ברוח קשה [מלבי"ם], וכבר הם יתייבשו ויאבדו. לבסוף, וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם – רוח סערה תישא אותם ממקומם באותה קלות שבה היא מעיפה תבן וקש [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק].