יצירת אלילים דורשת מאמץ אנושי רב, בחירת חומרים קפדנית ועבודה מקצועית, עובדה הממחישה את חוסר התוחלת שבעבודה זרה אל מול גדלותו של ה׳.
המילה המסכן זוכה למספר פירושים מרכזיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לאדם עני. בניגוד לעשירים היוצרים פסלים מזהב וכסף, האדם חסר האמצעים מפריש את תרומתו הצנועה ומכין פסל מעץ. עם זאת, אין מדובר באדם חסר כול, אלא במי שאין לו אוצרות גדולים [מלבי"ם]. גישה שניה מפרשת את המילה כאדם מומחה ומלומד, הבקיא בהבחנה בין סוגי העצים ובתהליך הפרשת התרומה [רש"י, שד"ל]. גישה שלישית קושרת את המילה למושג סוכן, ורואה בו את אוסף התרומות הממונה על האוצרות [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לחלופין, יש מי שמסביר שהמילה מתארת את העץ עצמו, השמור ונצור באוצר כתרומה המיועדת לעשיית הפסל [אבן עזרא].
אותו אדם, או המומחה מטעמו, עץ לא ירקב יבחר הוא בורר בקפידה עץ חזק ואיכותי שיישמר לאורך זמן. לאחר מכן, חרש חכם יבקש לו הוא מחפש אומן מומחה שיידע לעבד את העץ ולהכין פסל לא ימוט, כלומר פסל יציב שחלקיו לא יתפרקו, יתעקמו או יפלו, לעיתים באמצעות חיזוקו במסמרים [מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא].
יש מן הפרשנים המצביעים על האירוניה בכך שדווקא פסל העץ של העני דורש בחירה קפדנית יותר של חומרים, ומבליט את חוכמת האומן המצליח לחזק חומר חלש, יותר מאשר פסלי המתכת של העשירים הנוצרים מיציקה פשוטה [מלבי"ם]. מתוך תיאור זה עולה מסר ברור על האיוולת שבעבודה זרה: בני האדם שמים את מבטחם העמוק בפסל מעשה ידיהם [רד"ק], אך אם הפסל זקוק לחיפוש, לעיצוב, לחיזוק ולתמיכה אנושית מתמדת רק כדי שלא יקרוס ויתפרק, כיצד ניתן בכלל לדמות אותו לה׳ שיצר את הכול [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].