קריאה נוקבת מופנית אל האנושות, ובפרט אל אלו הטועים בעבודה זרה או מתעלמים מקיומו של בורא. דרך סדרה של שאלות רטוריות, מוצגות בפני האדם הדרכים השונות שדרכן ניתן להכיר באדונותו המוחלטת של ה' בעולם.
הפרשנים מסכימים כי תחילת המשפט משרטטת מדרג של אמצעים להשגת אמונה וידיעת ה'. תחילה נשאל הֲלוֹא תֵדְעוּ, פנייה אל השכל הישר, שיקול הדעת וההיגיון העצמאי של האדם [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם]. אם הידיעה העצמאית חסרה, עוברים לשלב הבא: הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ. רוב הפרשנים מסבירים זאת כלמידה מאחרים, כגון מורים, קריאה בספרים או ידיעות המפורסמות בעולם [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים מילה זו לא כשמיעה פיזית של מידע מאחרים, אלא כהבנה והפנמה פנימית בלב [שד"ל]. השלב השלישי, הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם, מכוון אל מסורת עתיקה העוברת מדור לדור מימי קדם [רד"ק, מצודת דוד], ומהווה את רובד האמונה הבסיסי ביותר עבור מי שמתקשה לחקור ולהבין בעצמו [אבן עזרא].
לאחר הצגת דרכי השכל והמסורת, מגיעה שאלת השיא: הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ. המילה מוֹסְדוֹת משמעותה יסודות [ביאור שטיינזלץ]. כלומר, אם אין לאדם די שכל להבין דברים מופשטים, עליו להתבונן בחושיו בעולם הפיזי וביסודותיו [אבן עזרא, מלבי"ם].
מה בדיוק ניתן ללמוד מיסודות הארץ? הפרשנים מצביעים על שני כיווני התבוננות. גישה אחת מדגישה את הפלא שבהיעדר יסוד פיזי: אם נתבונן, נגלה שהארץ למעשה אינה נשענת על דבר, אלא תלויה באוויר מכוח רצונו וגזירתו של ה' בלבד [מצודת דוד, שד"ל]. גישה שנייה מתמקדת בסדר ובמורכבות של הטבע: העולם מורכב מיסודות מנוגדים, כגון אש, רוח, מים ועפר. העובדה שיסודות הפוכים אלו אינם מחריבים זה את זה, אלא פועלים יחד בגבולות מוגדרים ובסדר מופתי, מוכיחה מעל לכל ספק שהעולם לא נוצר במקרה, אלא על ידי מנהיג חכם שסידר אותם [רד"ק].
המסקנה העולה מכל הדרכים הללו, בין אם דרך השכל, המסורת או ההתבוננות בטבע, היא ההכרה הברורה במי שייסד את הארץ, וההבנה כי רק אותו ראוי לעבוד [רש"י]. העולם נמשל לבית בנוי ומסודר, והאדם הוא כפקיד שהופקד עליו. טעותם של עובדי האלילים והכופרים נובעת מכך שהם שוכחים את בעל הבית ומתמקדים רק במשרתים ובכוחות הטבע, אך התבוננות אמיתית תוביל בהכרח ליראה ולעבודה של האדון המנהיג את עולמו [רד"ק].