הפסוק מתעד דיאלוג שמימי דרמטי, המעמיד את שבריריותו וזמניותו של האדם מול נצחיותה של ההבטחה האלוהית. דרך סמלים מעולם הצומח, מתוארת אפסותם של בני האדם ושל מעשיהם הטובים, כרקע להבנת כוחה של הנבואה והגאולה.
תחילת הפסוק מציגה קריאה מן השמים: קוֹל אֹמֵר קְרָא. הפרשנים חלוקים בשאלת מקורו של קול זה; יש הסבורים כי זהו קולו של ה' המדבר ישירות אל הנביא [רש"י], אחרים רואים בכך קול של מלאך [אבן עזרא], והגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בקול הנבואה הפונה אל הנביא ודורש ממנו להכריז את דברו ברבים. לפי גישה נוספת, קול זה מגיע לאחר תקופה ארוכה של שתיקה והסתר פנים, ומזרז את הנביא לשוב ולהתנבא [מלבי"ם, אברבנאל].
בתגובה לקריאה, שואל הנביא וְאָמַר מָה אֶקְרָא – מהו המסר שעליו להעביר לציבור. התשובה הניתנת לו מחולקת לשני דימויים מרכזיים. ראשית, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר. בני האדם נמשלו לחָצִיר, שהוא עשב ירוק המשמש למאכל בהמות או עשב הגדל על הגגות, אשר מתייבש ונובל במהירות רבה [אבן עזרא, מלבי"ם, שטיינזלץ]. החלק השני של התשובה הוא וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. הצִיץ הוא פרח או ניצן קטן הבולט בשדה, שאין בו ממשות רבה, הוא פורח לזמן קצר בלבד ומתפורר לאבק ברוח הנושבת [מלבי"ם, מצודת ציון, שטיינזלץ]. המילה "חסדו" מתפרשת כאן כאהבתו של האדם, חנו, או השתדלותו להועיל לזולת ולעשות מעשים טובים [שד"ל, שטיינזלץ].
באשר למשמעות המסר וזהותם של אותם "בשר" ו"חסד", עולות מהמקורות שלוש גישות פרשניות מרכזיות:
הגישה הראשונה מתמקדת בטבע האדם באשר הוא. הפסוק בא ללמד על חוסר התוחלת שבהסתמכות על בני אדם. כל אדם סופו למות, ולכן גם גדולה אנושית מתהפכת וחולפת. גם כאשר אדם מבטיח לעשות חסד, הבטחתו משולה לפרח השדה שנובל, שכן אין בכוחו להבטיח שיישאר בחיים כדי לקיים את דברו. זאת בניגוד מוחלט להבטחתו של ה', שהיא חיה וקיימת לעולם [רש"י, אבן עזרא].
הגישה השנייה מייחסת את הפסוק לאומות העולם, ובפרט לצבאות העמים שיבואו להילחם בירושלים במלחמת גוג ומגוג. הביטוי "כל הבשר" נאמר כאן בדרך של הפלגה כלפי אותם המונים, שייפלו וימותו כעשב יבש. המסר הוא שאפילו אם אותם עמים עשו חסדים רבים בעבר, מעשיהם הטובים לא ייחשבו להם ולא יזכרו, משום שחטאיהם והרעות שעשו לישראל מכריעים את הכף לחובתם [רדק, מצודת דוד, צאינה וראינה].
הגישה השלישית רואה בפסוק תיאור של מצב עם ישראל בגלות. הנביא שואל בייאוש מה טעם יש בנבואה, שכן הדור הקודם חטא ומת מבלי לראות בגאולה, ועם ישראל איבד ממעלתו וכבודו עד שהוא נדמה לעשב יבש. הנביא מוסיף ותוהה האם המצוות והמעשים הטובים שישראל עושים בגלות כלל מועילים להם, שהרי הם נראים כפרח נובל ללא השפעה. על כך עונה לו הקול השמימי שלמרות מצבם השפל, דבר ה' יקום והם עתידים להיגאל [מלבי"ם, אברבנאל]. בנוסף, יש המפרשים את הדימויים כרמז לתקופות חייו של האדם – הילדות המלאה בתאוות מחד, והזקנה שבה האדם מתגאה ברוממות רוחו מאידך – כאשר לעתיד לבוא יוסר יצר הרע מכל שלבי החיים הללו [אהבת יהונתן].