ישעיהו, פרק מ׳, פסוק ו׳

קוֹל אֹמֵר קְרָא מן השמים, בין אם זהו קולו של ה' או קול הנבואה השב לאחר תקופת שתיקה, ובתגובה שואל הנביא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כדי לברר מהו המסר שעליו להעביר לציבור. התשובה מציגה את שבריריות האדם וקובעת כי כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר, כלומר בני האדם דומים לעשב ירוק שמתייבש ונובל במהירות, וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה, שכן גם אהבתו של האדם ומעשיו הטובים נמשלים לפרח קטן הפורח לזמן קצר ומתפורר ברוח. דימויים אלו באים ללמד על חוסר התוחלת שבהסתמכות על בני אדם שהבטחותיהם חולפות בניגוד להבטחתו הנצחית של ה', או לחלופין מתארים את אומות העולם שיבואו להילחם בירושלים וייפלו כעשב יבש מבלי שחסדיהם יעמדו לזכותם. מנגד, ייתכן שהפסוק משקף את ייאושה של האומה בגלות, כאשר הנביא תוהה האם יש ערך למצוותיהם כשהם נדמים לפרח נובל, ונענה שעל אף מצבם השפל דבר ה' יקום והם עתידים להיגאל.