הנביא מדגיש את חכמתו המוחלטת והאינסופית של ה', שהיא עצמאית לחלוטין ואינה תלויה בדבר. בניגוד לבני האדם, שזקוקים להדרכה חיצונית, חכמת הבורא נובעת ממנו לבדו, והוא אינו זקוק ליועץ או למורה דרך.
הפסוק מציג שרשרת של שאלות רטוריות ושואל אֶת מִי נוֹעָץ, כלומר עם מי התייעץ ה'. כפל הלשונות בפסוק נועד לתפארת המליצה, כדי להעצים את המסר [מצודת דוד]. באשר לנושא ההתייעצות, הגישה המרכזית קושרת זאת לבריאת העולם, ומדגישה כי ה' לא נמלך באיש ולא התייעץ עם שום פמליה או כוח חיצוני כשיצר את עולמו [צאינה וראינה, אהבת יהונתן]. יש המוסיפים כי השאלה מתייחסת גם לידיעת העתידות, שאותה איש לא היה יכול ללמד את ה' [אבן עזרא].
הפרשנים עומדים על משמעות המונחים השונים בפסוק. המילה וַיְבִינֵהוּ מבטאת את התמיהה מי יכול היה להעניק בינה לה' [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הביטוי בְּאֹרַח מִשְׁפָּט מתפרש על ידי רוב הפרשנים כדרך הנכונה והראויה שיש לבחור בכל עניין [שד"ל, ביאור שטיינזלץ], או כתכונה והסדר הטבעי של העולם [רד"ק], וכן כחוקי המוסר [אבן עזרא].
מבחינה פילוסופית, ישנה הבחנה בין שני סוגי ידע הקיימים אצל האדם: ידע טבעי ומושכלות יסוד שה' נטע בו, וידע נרכש הנלמד מאחרים. הפסוק מדגיש כי בניגוד לאדם, ה' לא קיבל מאיש את חוקי ההיגיון והשכל המיוצגים במילה דַעַת וכן בביטוי וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת, והוא בוודאי אינו זקוק לאיש שיסביר וילמד אותו את דרכי הלימוד עצמן, כפי שמתואר במילים וַיְבִינֵהוּ וכן וַיְלַמְּדֵהוּ [מלבי"ם].
מול הגישה האוניברסלית והפילוסופית, קיימת קריאה היסטורית ולאומית של הפסוק. לפי גישה זו, השאלות בפסוק מכוונות כלפי אומות העולם עובדי האלילים, והפסוק שואל האם ה' אי פעם התייעץ איתם או העניק להם חכמה ובינה מעצמם להבין את התורה, כפי שעשה עם נביאי ישראל וכפי שהעניק לאברהם אבינו [רש"י].