קיומו של האדם בעולם הוא ארעי וחולף ביעף, בניגוד מוחלט לנצחיות האלוהית. תובנה זו מומחשת באמצעות דימוי מעולם הטבע, שבו הצומח הרענן מאבד את חיוניותו במהירות אל מול כוחות הטבע.
הפרשנים מבארים את מילות הפסוק כדי לדייק את הדימוי: הפועל יָבֵשׁ כתוב אמנם בלשון עבר, אך כדרכה של הנבואה משמעותו היא לעתיד [רד"ק]. החָצִיר מתואר כצמח לח ורענן [אבן עזרא], אשר סופו להיות נָבֵל, כלומר לכמוש [רש"י ומצודת ציון]. תהליך הכמישה מתרחש כאשר רוח ה' נָשְׁבָה בו, כלומר נופחת עליו [אבן עזרא ומצודת ציון].
הנמשל בפסוק מתייחס לאפסיות כוחו של האדם. כשם שהרוח מייבשת את הצמח, כך בהפחת רוח ה' בני האדם אובדים וכלים [מצודת דוד ומלבי"ם]. באשר לזהותם של הָעָם המוזכרים בסוף הפסוק, קיימות מספר גישות: יש המפרשים כי הכוונה היא למין האנושי כולו, שחייו קצרים. תיאור זה אינו נועד להשפיל את הקיום האנושי, אלא להדגיש את הצד ההפוך, והוא נצחיות דבר ה' [ביאור שטיינזלץ]. המילה "עם" מתקשרת למושג "כל בשר", ולעיתים היא משמשת לתיאור המון וקיבוץ אנשים בדרך של ביזיון [שד"ל]. מנגד, יש המזהים את "העם" באופן ספציפי עם אומות עוינות, כדוגמת צבא גוג, שעתידים להתייבש ולאבד כחציר [מצודת דוד].
המילה אָכֵן החותמת את הפסוק זוכה אף היא להתייחסות כפולה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה באה לאמת ולהדגיש את הדברים: באמת ובוודאות העם דומה לחציר [אבן עזרא, מצודת דוד וביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מנתחת את המילה אָכֵן כמילת ניגוד המבטאת חזרה של האדם ממחשבתו הקודמת או התרת ספק. לפי פירוש זה, הנביא שהיה שרוי בספק ובייאוש לנוכח אפסיות האדם, מתקן את עצמו ואומר: אמנם בני האדם חולפים, אך התייאשות זו אינה במקומה, שכן "אכן" – רק העם הוא כחציר, אך דבר ה' קיים לעד [מלבי"ם].